BLIzZaRd
25-08-2006, 12:28
ברוך (בנדיקטוס) שׂפינוזה (24 בנובמבר 1632 - 21 בפברואר 1677) היה פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים שברחה מספרד ושבה ליהדות. נולד באמסטרדם.
חייו
בגיל 24 (בשנת 1656) הוא הוחרם על ידי הקהילה היהודית בשל תפיסותיו המהפכניות על מהות האלוהים ומעמד כתבי הקודש. על פי פרופסור יוסף בן שלמה, הוא הוחרם מהקהילה היהודית לא בשל דעותיו, שכמותן ניתן למצוא אצל הוגי דעות דתיים, אלא בשל אי קיום מצוות בפרהסיה והתחברותו לנוצרים. הוא נחשב להוגה דעות רציונליסטי, שהשפיע רבות על המחשבה הפילוסופית האנושית, ולמייסד של מדע ביקורת המקרא. יש המכנים אותו פילוסוף הפילוסופים. זכה להוקרה רבה מצד פילוסופים שונים כמו הגל, נובאליס ויעקבי ומצד משוררים כמו גיתה, הרדר, קולרידג' ושלגל.
שׂפינוזה נולד לאביו מיכאל ד'אספינוזה שהיה סוחר ואדם עשיר, הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית, ונחשב לעילוי. הוא התפרנס מליטוש עדשות למשקפיים ולטלסקופים. אוניברסיטת היידלברג הציעה לו לקבל משרה כפרופסור מן המניין לפילוסופיה בשנת 1673, תוך התניות הקשורות באי פגיעה בסמכות הדת הרשמית. הוא דחה את ההצעה, בנימוק שהדבר יפגע בעבודתו הפילוסופית העצמאית, ובכך שחופש ההוראה הפילוסופי שלו יהיה מוגבל.
כאשר כתב כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו", הוא נודה מהקהילה היהודית ועבודתו נפסלה על ידי הקתולים והפרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי. כשנה לאחר מותו בשנת 1678 הממשלה ההולנדית החרימה את כל כתביו, ושמו הפך לשם גנאי, והוא אף מכונה בשם הסרקסטי "בנדיקטוס מלדיקטוס" (מלטינית, ברוך הארור).
שפינוזה נפטר ממחלת השחפת, והוא בן 44 בלבד, אולם רעיונותיו המשיכו לטלטל את הפילוסופיה המודרנית, והפוסט-מודרנית, עד לעצם ימינו אנו.
תפישתו
תפישתו, המכונה פנתאיזם, גורסת כי אין אלוהות טרנסצנדנטלית ואין אל פרסונלי מצווה, ומבחינתו האלוהות היא בעצם כל הטבע על כל מרכיביו וגווניו. שפינוזה מזהה את העצם – ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול – בתור אלוהים, ובה בעת בתור הטבע. מכאן שאם האלוהים הוא הטבע, הרי שכל תפישת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות – בטלה. עוד נדבך חשוב בתפיסה זו הוא אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם: תואר המחשבה ותואר ההתפשטות. ישנם אינסוף תארים לעצם, מתוכם אנו מכירים רק שניים. לכן - במות הגוף תמות גם הנפש. תפישה זו עוררה סערה בעולם הדתי, שנמשכה מאות שנים. שפינוזה, באמצעות השימוש במילון המושגים של דקארט ("עצם", "אלוהים" ועוד) שלל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט, ואת השניות של עולם נוכחי ועולם הבא, של אדם ואל, בכלל. הפיזיקאי אלברט איינשטיין כתב בכמה מקומות שהוא נוטה להאמין באלוהים של שפינוזה, וכי אלוהים זה היה לו למקור השראה של עבודתו המדעית. על פי יוסף בן שלמה, השפינוציזם יכול לשמש כמעין דת של האיש החילוני, במקום היהדות או הנצרות.
היינה האשים את קאנט ב"רצח האלוהים", וקשה שלא למצוא את אותו אופק הדיון המוסרי בתורות-המוסר של שפינוזה וקאנט: העולם הנוכחי, שהוא מרחב כל היש, מהווה המקור היחיד לערכים ולנורמות מוסריות. על יסוד ההנחה הזו (שכונתה "הפילוסופיה של האימננטיות"), שפינוזה ביקש לבסס אף מדע מדינה ברור, עם סדר יום ליברלי, ובדומה לקאנט, נראה שאלוהים לא שיחק תפקיד בתורת המוסר שלו. בספרים "מאמר תאולוגי-מדיני" ו"מאמר מדיני" (שכתיבתו לא נסתיימה), שפינוזה הציע רק מעט מהמסקנות המתבקשות מהנחה זו. בניגוד למה שמיוחס לו, שפינוזה לא היה משוחרי הדמוקרטיה (אף שהטיף לה באופן עמום באחד מחיבוריו), אלא ממגני הקונסטיטוציה. לשיטתו, על המדינה להבטיח את חופש הדעה, הדת והביטוי לא בשל "זכות טבעית" (כפי שדרש ג'ון לוק), אלא משום שהדבר יפתח את נתיניה במידה רבה יותר, ובכך יחזק את המדינה. שפינוזה הציג שלושה מודלים שונים לכך - משטר מונארכי ואריסטוקרטי, אשר להם חוקה השומרת על חירויות היסוד ומערכת משפט עצמאית, ומשטר דמוקרטי, שלפי שפינוזה, ניתן להגבילו פחות מהם. חיבורו העוסק בנושא, "מאמר מדיני", לא הושלם, ועל כן לא ברור אם לשפינוזה הייתה משנה סדורה בנושא. יש הגורסים כי שפינוזה ביקש, כמו אריסטו, לבסס "פוליטיקה" משלו (בדומה ל"פוליתיאה" של אריסטו, שנכתבה לאחר כתיבת המטאפיזיקה), אולם לא עלה בידו לעשות כן מאחר שמת בגיל צעיר, יחסית.
"אתיקה"
ספרו החשוב ביותר הוא תורת המידות (אתיקה), בו מנסח שפינוזה את תפישת האלוהים שלו, ואת אפשרות חירות האדם בעולם פנתאיסטי. זהו חיבור פילוסופי הכתוב, כביכול, בצורה אוקלידית, כלומר בצורה הדומה לכתיבת משפטים והוכחות בגיאומטירה. בספר קובע שפינוזה אקסיומות, ומהן גוזר משפטים ותתי-משפטים והוכחות. מבנה זה אמור לתת לכאורה ביסוס לוגי למסקנות שגוזר שפינוזה. ביקורת רבה הופנתה כלפי שפינוזה בשל השגיאות הלוגיות הלא מעטות שנמצאו בספרו זה, ולמעשה יש כמעט תמימות דעים בין הפילוסופים ששפינוזה לא הצליח לבסס את המטאפיזיקה שלו ב"סדר גאומטרי" כפי שביקש. עם זאת, אין בכך כדי להוריד מחשיבותה והשפעתה של שיטת שפינוזה על התפתחות הפילוסופיה המערבית, בהיותה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בביסוס הפילוסופיה הרציונליסטית. רבים גם מעריכים את תורתו של שפינוזה על האסתטיקה הרבה שהיא מצטיינת בה, ויש אף המשווים אותה לשירה.
יש הטוענים כי למרות הצורה האוקלידית של הספר, הוא כתוב, למעשה, בצורה סוקראטית, המשדלת את הקורא למצוא את פתרונות הבעיה הפילוסופית בכוחות עצמו. ההנחה בבסיס תפישה זו, נשענת על סתירות במהלך הספר, ועל אי הנחת אקסיומות בסיסיות.
ספריו בתרגום לעברית
* מאמר תאולוגי מדיני, תרגם חיים וירשובסקי בשנת 1961, הוצאת מאגנס.
* איגרות ברוך שפינוזה, תרגם חיים שמואל בשנת 1963, הוצאת מוסד ביאליק.
* מאמר על תיקון השכל, תרגם נתן שפיגל בשנת 1972 , הוצאת מאגנס.
* מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו, תרגמה רחל הולנדר-שטיינגרט בשנת 1978, הוצאת מאגנס.
* מאמר מדיני, תרגם חיים וירשובסקי בשנת 1982, הוצאת מאגנס.
* תורת המידות, תרגם יעקב קלצקין הוצאת אקדמון. תירגום ישן של ה"אתיקה".
* אתיקה, תרגם פרופ' ירמיהו יובל , הוצאת הקיבוץ המאוחד.
* דקדוק שפת עבר, תרגם שלמה רובין בשנת 1905.
קרדיט לויקיפדיה.
חייו
בגיל 24 (בשנת 1656) הוא הוחרם על ידי הקהילה היהודית בשל תפיסותיו המהפכניות על מהות האלוהים ומעמד כתבי הקודש. על פי פרופסור יוסף בן שלמה, הוא הוחרם מהקהילה היהודית לא בשל דעותיו, שכמותן ניתן למצוא אצל הוגי דעות דתיים, אלא בשל אי קיום מצוות בפרהסיה והתחברותו לנוצרים. הוא נחשב להוגה דעות רציונליסטי, שהשפיע רבות על המחשבה הפילוסופית האנושית, ולמייסד של מדע ביקורת המקרא. יש המכנים אותו פילוסוף הפילוסופים. זכה להוקרה רבה מצד פילוסופים שונים כמו הגל, נובאליס ויעקבי ומצד משוררים כמו גיתה, הרדר, קולרידג' ושלגל.
שׂפינוזה נולד לאביו מיכאל ד'אספינוזה שהיה סוחר ואדם עשיר, הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית, ונחשב לעילוי. הוא התפרנס מליטוש עדשות למשקפיים ולטלסקופים. אוניברסיטת היידלברג הציעה לו לקבל משרה כפרופסור מן המניין לפילוסופיה בשנת 1673, תוך התניות הקשורות באי פגיעה בסמכות הדת הרשמית. הוא דחה את ההצעה, בנימוק שהדבר יפגע בעבודתו הפילוסופית העצמאית, ובכך שחופש ההוראה הפילוסופי שלו יהיה מוגבל.
כאשר כתב כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו", הוא נודה מהקהילה היהודית ועבודתו נפסלה על ידי הקתולים והפרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי. כשנה לאחר מותו בשנת 1678 הממשלה ההולנדית החרימה את כל כתביו, ושמו הפך לשם גנאי, והוא אף מכונה בשם הסרקסטי "בנדיקטוס מלדיקטוס" (מלטינית, ברוך הארור).
שפינוזה נפטר ממחלת השחפת, והוא בן 44 בלבד, אולם רעיונותיו המשיכו לטלטל את הפילוסופיה המודרנית, והפוסט-מודרנית, עד לעצם ימינו אנו.
תפישתו
תפישתו, המכונה פנתאיזם, גורסת כי אין אלוהות טרנסצנדנטלית ואין אל פרסונלי מצווה, ומבחינתו האלוהות היא בעצם כל הטבע על כל מרכיביו וגווניו. שפינוזה מזהה את העצם – ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול – בתור אלוהים, ובה בעת בתור הטבע. מכאן שאם האלוהים הוא הטבע, הרי שכל תפישת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות – בטלה. עוד נדבך חשוב בתפיסה זו הוא אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם: תואר המחשבה ותואר ההתפשטות. ישנם אינסוף תארים לעצם, מתוכם אנו מכירים רק שניים. לכן - במות הגוף תמות גם הנפש. תפישה זו עוררה סערה בעולם הדתי, שנמשכה מאות שנים. שפינוזה, באמצעות השימוש במילון המושגים של דקארט ("עצם", "אלוהים" ועוד) שלל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט, ואת השניות של עולם נוכחי ועולם הבא, של אדם ואל, בכלל. הפיזיקאי אלברט איינשטיין כתב בכמה מקומות שהוא נוטה להאמין באלוהים של שפינוזה, וכי אלוהים זה היה לו למקור השראה של עבודתו המדעית. על פי יוסף בן שלמה, השפינוציזם יכול לשמש כמעין דת של האיש החילוני, במקום היהדות או הנצרות.
היינה האשים את קאנט ב"רצח האלוהים", וקשה שלא למצוא את אותו אופק הדיון המוסרי בתורות-המוסר של שפינוזה וקאנט: העולם הנוכחי, שהוא מרחב כל היש, מהווה המקור היחיד לערכים ולנורמות מוסריות. על יסוד ההנחה הזו (שכונתה "הפילוסופיה של האימננטיות"), שפינוזה ביקש לבסס אף מדע מדינה ברור, עם סדר יום ליברלי, ובדומה לקאנט, נראה שאלוהים לא שיחק תפקיד בתורת המוסר שלו. בספרים "מאמר תאולוגי-מדיני" ו"מאמר מדיני" (שכתיבתו לא נסתיימה), שפינוזה הציע רק מעט מהמסקנות המתבקשות מהנחה זו. בניגוד למה שמיוחס לו, שפינוזה לא היה משוחרי הדמוקרטיה (אף שהטיף לה באופן עמום באחד מחיבוריו), אלא ממגני הקונסטיטוציה. לשיטתו, על המדינה להבטיח את חופש הדעה, הדת והביטוי לא בשל "זכות טבעית" (כפי שדרש ג'ון לוק), אלא משום שהדבר יפתח את נתיניה במידה רבה יותר, ובכך יחזק את המדינה. שפינוזה הציג שלושה מודלים שונים לכך - משטר מונארכי ואריסטוקרטי, אשר להם חוקה השומרת על חירויות היסוד ומערכת משפט עצמאית, ומשטר דמוקרטי, שלפי שפינוזה, ניתן להגבילו פחות מהם. חיבורו העוסק בנושא, "מאמר מדיני", לא הושלם, ועל כן לא ברור אם לשפינוזה הייתה משנה סדורה בנושא. יש הגורסים כי שפינוזה ביקש, כמו אריסטו, לבסס "פוליטיקה" משלו (בדומה ל"פוליתיאה" של אריסטו, שנכתבה לאחר כתיבת המטאפיזיקה), אולם לא עלה בידו לעשות כן מאחר שמת בגיל צעיר, יחסית.
"אתיקה"
ספרו החשוב ביותר הוא תורת המידות (אתיקה), בו מנסח שפינוזה את תפישת האלוהים שלו, ואת אפשרות חירות האדם בעולם פנתאיסטי. זהו חיבור פילוסופי הכתוב, כביכול, בצורה אוקלידית, כלומר בצורה הדומה לכתיבת משפטים והוכחות בגיאומטירה. בספר קובע שפינוזה אקסיומות, ומהן גוזר משפטים ותתי-משפטים והוכחות. מבנה זה אמור לתת לכאורה ביסוס לוגי למסקנות שגוזר שפינוזה. ביקורת רבה הופנתה כלפי שפינוזה בשל השגיאות הלוגיות הלא מעטות שנמצאו בספרו זה, ולמעשה יש כמעט תמימות דעים בין הפילוסופים ששפינוזה לא הצליח לבסס את המטאפיזיקה שלו ב"סדר גאומטרי" כפי שביקש. עם זאת, אין בכך כדי להוריד מחשיבותה והשפעתה של שיטת שפינוזה על התפתחות הפילוסופיה המערבית, בהיותה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בביסוס הפילוסופיה הרציונליסטית. רבים גם מעריכים את תורתו של שפינוזה על האסתטיקה הרבה שהיא מצטיינת בה, ויש אף המשווים אותה לשירה.
יש הטוענים כי למרות הצורה האוקלידית של הספר, הוא כתוב, למעשה, בצורה סוקראטית, המשדלת את הקורא למצוא את פתרונות הבעיה הפילוסופית בכוחות עצמו. ההנחה בבסיס תפישה זו, נשענת על סתירות במהלך הספר, ועל אי הנחת אקסיומות בסיסיות.
ספריו בתרגום לעברית
* מאמר תאולוגי מדיני, תרגם חיים וירשובסקי בשנת 1961, הוצאת מאגנס.
* איגרות ברוך שפינוזה, תרגם חיים שמואל בשנת 1963, הוצאת מוסד ביאליק.
* מאמר על תיקון השכל, תרגם נתן שפיגל בשנת 1972 , הוצאת מאגנס.
* מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו, תרגמה רחל הולנדר-שטיינגרט בשנת 1978, הוצאת מאגנס.
* מאמר מדיני, תרגם חיים וירשובסקי בשנת 1982, הוצאת מאגנס.
* תורת המידות, תרגם יעקב קלצקין הוצאת אקדמון. תירגום ישן של ה"אתיקה".
* אתיקה, תרגם פרופ' ירמיהו יובל , הוצאת הקיבוץ המאוחד.
* דקדוק שפת עבר, תרגם שלמה רובין בשנת 1905.
קרדיט לויקיפדיה.