fxp
שחזור סיסמה הרשמה
  • הודעות
  • אשכולות
  • רשומים
  • מחוברים כרגע
הרשמה לאתר הרשמה באמצעות facebook
פרסום|

סיכום נוסף (שירים שונים לבגרות בספרות)!

  1. 22-07-2008 16:02 #1
    בת
    תאריך הצטרפות
    06-12-07
    שם פרטי
    סימה 0x77
    הודעות
    6,208
    בס"ד

    הנה לכם סיכום נוסף הפעם על שירים...סיכום מעולה של המורה שלי..ואני ערכתי אותו קצת כי היו דברים מיותרים למדי

    תהנו.... (הסיכומים דיי ארוכים כי יש הרבה שירים אז זה יחולק למספר הודעות ברציפות)

    שיר מהמחצית הראשונה של המאה ה-20!

    רק על עצמי / רחל


    רקע
    השיר "רק על עצמי" הוא אחד האחרונים של רחל, והוא כלול בספר "נבו" שיצא לאור שנה אחרי מותה. זהו שיר אישי של התבוננות עצמית, מעין סיכום של חיים ויצירה.
    "רק על עצמי לספר ידעתי. / צר עולמי כעולם נמלה" – מצהירה המשוררת, ובכך היא קושרת את נסיבות חייה לשירים שכתבה. היא מגדירה את שירתה כשירה אישית, והדימוי של עולמה הנפשי ל"עולם נמלה" תוחם שירה זו במסגרת צנועה ומצומצמת – כי מה היא בסך-הכל נמלה?
    אך נראה שהצמצום וההפחתה הם רק לכאורה. רחל שמה על עצמה מסכה של אישה קטנה שכותבת שירים תמימים ונוגעים ללב. אבל מאחורי אותה מסכה הסתתרה משוררת בעלת תודעה עצמית גבוהה, שביטאה תכנים מורכבים במלים פשוטות ובהירות.

    תוכן השיר ומשמעותו
    בית א' – השיר פותח בשלושה משפטי חיווי בגוף ראשון. הדוברת מציגה את עצמה בסדרה של פעלים, תארים ושמות: א) אני מספרת "רק על עצמי"; ב) "צר עולמי"; ג) את "משאי עמסתי" על "כתפי הדלה". הבית הראשון מתמקד סביב דימוי אחד: הדוברת כנמלה מבחינת עולמה הצר ומבחינת המשא הכבד ששתיהן מעמיסות על עצמן, משא מעל לכוחן.
    בית ב' – השיר ממשיך ומפתח את הדימוי המרכזי של הדוברת לנמלה. גם דרכה, כדרכה של הנמלה, היא "דרך מכאוב ועמל", וגם היא, כנמלה, עושה את דרכה ל"צמרת" מתוך חרדה מפני "יד ענקים זדונה ובוטחת", המתנכלת לה ו"שמה לאל" (מבטלת) את כל מאמציה. מכאן מתברר שמצבה של הדוברת אף קשה מזה של הנמלה.
    בית ג' – בחלקו האחרון של השיר חל מפנה מסוים - לא מוזכרת כלל הנמלה. ההתמקדות היא במשוררת. זהו מעין סיכום ומיצוי של חווית-היסוד שבשיר באמצעות שני היבטים:
    א)משפט חיווי: "כל אורחותיי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים" – פחד נסתר, נעלם, לא ידוע מפני כוח נסתר, נלוז (עקום, סוטה מדרך הישר), בלתי-צפוי ומאיים, משבש ומעוות את כל דרכי חייה של הדוברת.
    ב)שני משפטי שאלה: 1. "למה קראתם לי, חופי הפלא?"; 2. "למה כזבתם, אורות רחוקים?" – החוף המופלא והאור הרחוק מסמלים את נוכחותו של כוח חיצוני מושך וסוחף. זהו כוח קורא, אך גם מאכזב או מכזב (מלשון כזב), משום שאין הדוברת מסוגלת להתגבר על אותו "פחד טמיר מיד ענקים" ולחרוג מתחום עולמה ה"צר" כ"עולם נמלה".
    בבית זה רחל חוזרת ומתבוננת בנתיב חייה, והפעם – בראייה רחבה וכוללת, שמביאה אותה להכרה טרגית. כעת היא מבינה את שורש הסבל בעולמה: פחד ואכזבה. פחד מסתורי לא מוסבר מפני כוח אלים ששיבש ועיוות את חייה ומילא אותם חרדה, כאב, צער ודמעות.
    עוצמת הפחד ניזונה מן הפער בין תקוות ואכזבות. הדוברת טעתה לחשוב שהתקוות וההבטחות להגיע אל "חופי הפלא" יתממשו, אבל אלה התגלו כאשליה כוזבת, ונשארו רק "אורות רחוקים".

    הנושאים המרכזיים בשיר ואופן ייצוגם
    הדוברת והנמלה
    בשני הבתים הראשונים הדוברת מדמה עצמה לנמלה, ומוצאת כי גורלן דומה: "יד ענקים" שולטת עליהן. בסיומו של השיר מתברר שבכל זאת יש הבדל בין הנמלה לבין הדוברת והוא בא לידי ביטוי בשני תחומים: במהות עולמן של השתיים ובמודעות שלהן כלפי העולם. עולמה של הנמלה הוא עולם צר, פיזי וקונקרטי, ללא אורות רחוקים וללא חופי פלא, והצמרת שלה היא צמרת ממשית. בבסיס עולמה של הדוברת בשיר מצויות תקוות ושאיפות, משאלות וכיסופים, ולצמרת של עולם זה יש משמעות מטאפורית של פסגה חברתית-תרבותית. עולמה של הנמלה צר משום שאין היא מודעת לחסרונו של הממד הרוחני. לעומתה, עולמה של הדוברת צר דווקא משום שהיא מודעת לחסר הזה ושואפת למלא אותו. היא רוצה להגיע אל הצמרת המטאפורית, אך כנראה איננה מסוגלת.
    לדוברת בשיר, שלא זכתה להגיע אל מחוז כיסופיה, לא נותר אלא רק על עצמה לספר, על עולמה הפנימי בלבד.
    היבט נוסף מתייחס לערך העבודה המתקשר לדימוי הנמלה. בספר משלי מופיע הפסוק המוכר: "לך אל הנמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם" (פרק ו', פסוק 6). באותה שנה שבה כתבה רחל את השיר (1930), היא פרסמה מאמר על הספר הצרפתי "חיי נמלים" מאת מוריס מטרלינק. "הספר הוא שירת-הלל לנמלה, כותבת רחל ומצטטת את המחבר: "הנמלה היא אחד היצורים האציליים ביותר, הרחמניים ביותר, המסורים ביותר, הנדיבים ביותר על פני אדמתנו". בהמשך מציינת רחל שהמחבר מאמין שהתכונות המופלאות של הנמלה נובעות מ"אהבת הזולת ואהבת הדור הצעיר". היא סוקרת את האופן שבו תיאר מטרלינק את חיי הנמלים, ומתעכבת על פרט אחד, משמעותי מאוד בעיניה: "בשוב נמלה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא עמוסה משא גדול ממנה פי שלושה, ממהרות חברותיה לקראתה, מאכילות אותה, מוחות את האבק מעליה ומובילות אותה לקיטון (תא קטן) שבו היא שוקעת בשינה עמוקה".
    גם רחל שבה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא נושאת משא כבד של בדידות וחולי. אבל היא לא זכתה לתמיכה וסיוע של חבריה וחברותיה. להפך, הם הרחיקו אותה מעליהם. בסוף הרשימה התייחסה רחל לתהייה של מחבר הספר אם "התופעות המדהימות" בחיי הנמלים מעידות על כך שהן חוננו, בדומה לבני-אדם, ב"ערך רוחני, [...] תקוות פאר סתומות". רחל הסכימה עם המחבר, וחיזקה את דעתו בשאלה אם היתרון השכלי של בני-האדם על היצורים האחרים "משנה שינוי כלשהו את חוקי היקום וחוקי הנצח?"; זוהי שאלה שתשובה בצידה, והמסקנה – "אכן, בפני אלה קטונו כנמלים".
    לפיכך, ניתן לפרש את הדימוי "צר עולמי כעולם נמלה" באופן הבא: מול מרחבי האין-סוף, בני-האדם קטנים כנמלים, למרות מעמדם הרם בין הנבראים. מכאן ניתן להסיק שרחל לא ראתה בנמלה יצור נחות, אלא יצור קטן – חלש בגופו וחזק בנפשו. מבחינה זו ישנה הקבלה בין הנמלה לבין המשוררת. אך נראה שזוהי הקבלה חלקית, משום שמצבה של המשוררת קשה מזה של הנמלה – היא כורעת תחת נטל של קושי גופני ונפשי ודרך החיים שלה היא "דרך מכאוב ודרך עמל" (עמל = א. עבודה קשה; ב. סבל).
    לאור זאת, נראה כי תפקיד דימוי הנמלה הוא אירוני. מטרתו לשבור את המחשבה המקובלת באשר לאנושיותן של הנמלים ולהוכיח את בני-האדם הנוהגים בחלש בניכור ואף באכזריות.
    יד ענקים
    מהי אותה "יד ענקים" העומדת בדרכן של הדוברת ושל הנמלה, ומונעת מכל אחת מהן להגיע אל צמרת עולמה?
    יד הענקים היא ייצוג של סיוט מתמשך, של כוח עליון מסתורי המתעתע בחלשים ממנו וגורם להם סבל. מעין מפלצת שטנית שאין אפשרות להשתלט עליה בגלל מימדיה העצומים ומהותה הזדונית. עוצמתה של ה"יד" מבליטה את חולשתן של הנמלה ושל הדוברת. שתיהן נאלצות לשנות כיוון עקב ההתנכלות התמידית. היד הזדונית משפיעה על חיי הדוברת הרצופים חרדה ופחד בלתי-מובנים. אפשר שיד הענקים היא ייצוגה המטאפורי של אותה סביבה חברתית מרושעת ומתנכרת, אליה הרגישה רחל שהיא משתייכת בשובה ארצה כשהיתה חולה ודחויה – זאת בניגוד לקהילה התומכת של הנמלים, שתוארה במאמר על הספר "חיי נמלים".


    האכזבה
    מקסם השווא מתגלה באמצעות שתי מטאפורות המביעות תקווה, אושר וכיסופים: "חופי הפלא" ו- "אורות רחוקים". לפניהן מופיעים שני פעלים: "קראתם" ו- "כזבתם", המנפצים את האשליה. בשתי השורות האחרונות של השיר מתבררת הסיבה לרגשות הסבל והמרירות, הבאים לידי ביטוי באמצעות סימני השאלה הרטוריים. כגודל התקווה והציפייה, כך עומק האכזבה. "חופי הפלא" הקוראים ממרחק מתגלים ככזב, כמקסם שווא.

    אמצעים אומנותיים
    • הדימוי המרכזי – עולמה של הדוברת כעולם נמלה (הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הרוחנית-רעיונית).
    • המטאפורה המרכזית – "יד ענקים" כביטוי לגורל הזדוני, המשבש את דרכה של הדוברת למימוש עצמה ולהצלחה.
    • שאלות רטוריות – שאלות הסיום של השיר מבטאות את תחושת האכזבה והייאוש מאותם "חופי פלא" ו"אורות רחוקים" שהכזיבו, כלומר הטעו בדרך לאי-הגשמת השאיפות והחלומות. בנוסף לכך, שאלות אלו חושפות גם נימת מחאה התואמת את עוגמת-הנפש של הדוברת.
    סיכום
    רחל היתה אישה אינדיבידואליסטית שחיה לבד, למרות שהיו לה קשרים חברתיים רבים. היא נטלה על עצמה משימות רבות, למרות – ואולי משום – שמחלתה החלישה אותה מאוד מבחינה פיזית. כאישה שאפתנית ניסתה לפלס לעצמה דרך "אל צמרת", וחלמה להגיע אל "חופי הפלא" שכביכול קראו לה. אבל הדרך כלפי מעלה נבלמה על-ידי "יד ענקים", ו"חופי הפלא" התגלו כ"אורות רחוקים" וכוזבים. היו שראו בשיר "רק על עצמי" ביטוי לאכזבתה של רחל מחייה בארץ ישראל. לפני שעלתה ארצה היתה מלאת ציפיות וחלומות, ומשהגיעה גילתה את קשיי החיים בארץ, הן במישור הפרטי והן במישור החברתי.


  2. 22-07-2008 16:08 #2
    בת
    תאריך הצטרפות
    06-12-07
    שם פרטי
    סימה 0x77
    הודעות
    6,208
    שירים מהמחצית השנייה של המאה ה-20!

    1)אני שומע משהו נופל/נתן זך
    מבוא
    "אני שומע משהו נופל" הוא שיר לירי המתאר חוויה של איום וחרדה שמעליה מרחפת ההתוודעות הכואבת למוות. לכאורה מדובר באוסף מרכיבים שאין ביניהם קשר ברור: רוח, נאשם, רופא, מורה, תפוח וכו'. הקריאה הראשונה בשיר מעוררת מבוכה נוכח תיאור מציאות מעורפלת ולא ברורה המערבת תחומי דעת שונים (בית משפט, בית חולים, בית ספר), אשר המשותף לכולם הוא שבמקום להפיק תשובות ותובנות המבוססות על ידע וחוכמה, הם מתמצים בהשמעת מילים סתמיות וריקות. נוצרת ציפייה ששאלות קשות יזכו לתשובה, אך היא מיד נשברת בשל כישלון הדוברים השונים להסביר את המתרחש. כתוצאה מכך, נוצרת תחושה חזקה המציגה את הקיום האנושי כאבסורד – האדם נתון בעולם שרירותי, חסר סדר ובלתי-מובן. החיים נדמים לחומר שברירי, אשר קיומו או הכחדתו כלל אינם בידי האדם החלש, וגם לתרבות האנושית אין היכולת להסביר את נושא המוות ולספק כלים להתמודדות עמו.

    תוכן השיר ומשמעותו
    בית א' – הדובר בשורה הראשונה הוא הרוח: "אני שומע משהו נופל, אמר הרוח". תחילה לא ברור מהו הרוח, אולם בשורה השניה מרגיעה האם את הנער (שלמעשה מופיע לראשונה רק בבית השלישי) – במה שנראה כמו מטונימיה של הרוח לנער, כאילו היתה זו רוח הנער השומעת את הנפילה ונבהלת. יתכן שהשימוש במילה "רוח" בשורה הראשונה מקבילה ל"שום דבר", כלומר ניסיון להפחית את משמעות הנפילה ולהעלים את השלכותיה. אפשרות זאת תיפסל בסוף השיר, כאשר יובהר כי הרוח, זו השומטת את התפוח, היא ייצוג כוח ההרס המטיל אימתו על האדם.
    בולטת נוכחותה הכפולה של הרוח בבית הראשון כאמצעי הסתרה לאמת הקשה. לכאורה מדובר בנפילה תמימה, שאין להיבהל ממנה. העובדה שהרוח היא גם הגורם המתריע ("אני שומע משהו נופל") וגם הגורם הפוגע, גורם הנפילה ("זה רק הרוח") מלמדת על טשטוש החוויה המתוארת וערפולה.
    בית ב' – דמות השופט (סמל לסמכות בעשיית צדק) מופיעה בבית השני באופן נלעג. אין הוא מסוגל להכריע מי אשם. השאלה מי צודק איננה רלוונטית במציאות שכולם אשמים – "גם אתה אשם וגם הוא אשם". פסיקת השופט ממחישה את מצבו האבסורדי של האדם שנידון לסבל תמידי. האדם נולד אשם ולכן הוא צפוי לסבול כל חייו. תשובת השופט לא מסבירה מדוע זהו גורל האדם (אולי רמז לחטא אכילת התפוח בגן-עדן) אלא רק מחזקת את תחושת חוסר-האונים הנובעת מגורל זה.
    הופעתו של הרופא מחזקת את חוסר האונים נוכח האבסורד הקיומי. "אדם הוא רק אדם" הוא ביטוי ריק שנוגד את הסמליות שבמדע הרפואה. הדמות ממנה ניתן לצפות להבנת האדם ולהגנתו, עומדת נבוכה מול סוד קיומו האבסורדי של האדם בעולם. גם הרופא שמייצג את המדע וההיגיון, עומד מול חידת הקיום ללא תשובה ולכן בהסברו הסתמי הוא מותיר את בני המשפחה בתדהמה. ברור כי סופו של האדם למות, בין אם במפתיע ובין אם לא. יתרה מכך, לאדם אין היכולת להתמודד עם המוות. העובדה שהנער שמע משהו נופל (רמז למוות), מעוררת בו את הרצון להבין את פשר הדבר. הנער, מן הסתם, איננו יודע מהו מוות ואמו באופן טבעי מנסה להסתיר ממנו מציאות קיומית זאת.
    מכאן אפשר לחזות בשלוש נפילות: נפילה אנושית קיומית- מיוצגת בנפילת התפוח כסמל למוות ממשי; נפילה מוסרית- מיוצגת בתמונת השופט הקובעת כי גם התובע וגם הנאשם אשמים ומעצימה את הכשל המוסרי; נפילה מקצועית- מיוצגת בתמונת הרופא הנכשל בהצלת האדם הנופל ובהסבר סיבת נפילתו.

    בית ג' – הנער מופיע לראשונה בתיאור ישיר. הוא רואה את המציאות הקשה והוא נרגש ממנה מאוד. "אבל מדוע, מדוע, שאל את עצמו הנער, לא מאמין למראה עיניו" – החזרה על המילה "מדוע" מלמדת על התרגשותו של הנער, אשר מועצמת בתדהמה הלופתת את לבו למראה עיניו. הנער, מאוכזב מתשובות נציגי הידע והתבונה (השופט והרופא) שואל את עצמו מדוע – במה שנראה כמו ביטוי עז לחרדה ולחוסר-אונים בעקבות הבנתו כי המוות מצפה לכל אדם ולשאלה "מדוע" אין למעשה תשובה. בני המשפחה הנדהמים ניצבים מול הנער שאינו מאמין למראה עיניו – וכך הופכת חוויית האובדן למשותפת להם.

    בית ד' – הופעתו של המורה, דמות ייצוגית נוספת, מעצימה את הלעג המופנה כלפי נציגי החברה המנסים להתמודד עם שאלת הקיום באופן כה נחות. קביעת המורה כי "מי שאינו גר בעמק גר בהר" היא כה בנאלית וסתמית, עד שהתוספת "קבע... ללא קושי ניכר" רק מגחיכה את דמותו יותר. הנער תוהה אולי על חוסר הצדק בעולם, אך בנסותו לקבל תשובה לתהיותיו, הוא נתקל במורה (סמל הידע) המותיר אותו ללא מענה של ממש. דברי המורה עשויים לרמוז למציאות הקיומית במובנה הפשוט ביותר – מי שאינו חי, הוא למעשה מת. אפשר שהפער בין העמק (הנמוך) להר (הגבוה) מסמן את האפשרות ואולי ההכרח שבנפילה. זוהי קביעה לגמרי לא מספקת למי שמבקש להבין את פשר החיים והמוות בשעה קשה של התוודעות ראשונית להם.

    בית ה' - לאחר כישלון כל נציגי התרבות האנושית להתמודד עם חידת החיים והמוות, לא נותר לאם אלא לנסות להגן על בנה. היא אומנם לא יכולה להשיב לבנה על השאלה "מדוע", אך בכוחה לנסות להסתיר ממנו עובדות קיומיות שקשה או בלתי-אפשרי להתמודד עמן. הרוח, אותו גורם ששמט את התפוח, כלומר הכוח שגרם למוות, יודע את האמת שגם האם יודעת אך מנסה להסתיר מבנה.

    בית ו' – הבית האחרון הקצר מוקדש לתגובתה של האם שבאין-ברירה נאלצת להתמודד עם הפחד של הנער, לאחר שכל נציגי התרבות נכשלו בכך. גם לאם אין תשובה לשאלת הנער "מדוע", אך בניגוד לשופט, הרופא והמורה שהתחמקו איש איש בדרכו מהתמודדות עם השאלה, היא חותמת את השיר בידיעה הנחרצת "שלעולם, לעולם, לעולם לא יהיה לו מנחם". את הידיעה העגומה הזאת היא מבקשת לחסוך מבנה, לכן היא בוחרת להעלימה ממנו. היא יודעת שאין מנוס מן המוות ואף לא תתכן נחמה, וכל שביכולתה לעשות הוא לנסות להרחיק אמת זאת מבנה הצעיר. היא בוחרת אולי בהכחשה ("שום דבר, זה רק הרוח" – בית א') או בהדחקה ("מה שהעלימה מבנה האם" – בית ה'), ובכך למעשה מחזקת את תחושת האין-אונים נוכח המוות המבעית, זאת במקום הניסיון המזויף והנלעג להסביר את שאינו ניתן להסבר – מעשה ההופך את השופט, הרופא והמורה למגוחכים. בניגוד לתשובותיהם הפסקניות (ומשום כך המקוממות) של אנשי המקצוע ה"מומחים", בולטת האם ברכות, בצניעות וברגישות המתחשבת שלה, בניסיונה להגן על בנה מפני ההתוודעות למציאות הקשה.

    מבנה השיר
    השיר בנוי בצורה מעגלית. המעגל החיצוני מכיל את ניסיונות האם להגן על בנה (א' + ה').
    המעגל האמצעי מכיל את בעלי המקצוע המספקים את הסברם למצבו של האדם בעולם ( ב' + ד').
    המעגל הפנימי מכיל את השאלה היסודית שמעלה הנער – היא שאלת החיים והמוות – "מדוע?" (ג').
    כיחידה נפרדת, מחוץ למעגלים, עומד הבית האחרון המכיל את האמת המרה – אין נחמה!
    אמצעים אומנותיים
    סמל – התפוח הנופל מסמל את נפילת האדם (המוות). הרוח מייצגת את וודאות המוות, כלומר את כוח הגורל שהוא חזק יותר מכל ניסיונות האדם להתגונן מפניו, והוא אשר כופה את המוות.

    אלוזיה (ארמז) – בשיר "אני שומע משהו נופל" קיימת אלוזיה לשיר הילדים: "רוח רוח רוח, בפרדס נפל תפוח / הוא נפל מראש העץ, הוא נפל והתפוצץ..." – לאלוזיה זו תפקיד כפול: מצד אחד היא נועדה לרכך את ההתמודדות הבלתי-אפשרית עם המוות ולהציגו באופן תמים וקל במידת האפשר, באמצעות יצירת האסוציאציה לשיר הילדים. מצד אחר, זוהי אלוזיה המעוררת אירוניה, משום שבטבע מסמלת נפילת התפוח את בשלות הפרי ואילו כאן זהו סמל לכיליון האדם. הפער בין המשמעות של שיר הילדים הקליל לבין המשמעות של שיר המבוגרים הנוגה – יוצר אירוניה חריפה.

    מטאפורה - "מי שאינו גר בעמק גר בהר" – בדברי המורה אין התייחסות ישירה למוות, אך מופיע בהם עיקרון לוגי אשר לפי ההקשר ניתן לייחסו לשיר. מי שאינו מצוי במצב א' – מצוי במצב ב', כלומר, מי שלא חי הוא מת ומי שלא מת הוא חי. זוהי מטאפורה המעוררת תחושה אירונית, שהרי לא צריך להיות מורה לידיעת הארץ בכדי לייצר הבחנה שטחית ורדודה כזאת, ובהשאלה הכוונה היא לניסיונו הנלעג של המורה (סמל הידע) להסביר את פשר המוות, ללא הצלחה כמובן.

    חזרות – המילה "מדוע" חוזרת ברצף בבית השלישי ובכך מחדדת את תמיהת הנער הניצב לראשונה מול גילוי המוות. במילה זו מגולמת כל אי-ההבנה המאפיינת את העיסוק המתסכל בשאלת המוות. המילה "לעולם" חוזרת שלוש פעמים בבית הסיום ומדגישה כי לא רק שאין תשובה לשאלת היסוד "מדוע?" אלא יתרה מכך, האדם נידון לחיות באי-ידיעה מתסכלת זאת לעולם. ההדגשה של המילה מעצימה את האווירה הקודרת הנובעת מהאמת המרה שלמוות לא תהיה נחמה.

    הקבלות – השיר מכיל מלים רבות בעלות קונוטציה ברורה למוות: "נופל", "בני המשפחה הנדהמים", "שמט", "מנחם" – כל אלו מעצימים את חוויית ההתוודעות למוות והעמידה הכושלת מול אי-הבנתו.

    אירוניה – השיר מציע התמודדות אירונית עם שאלה בסיסית שהאדם ניצב מולה חסר-אונים. נתן זך נמנע מניסיון (כושל במהותו) לספק הסברים מלומדים לתופעת המוות. בבחירתו לגייס את השופט, הרופא והמורה למשימה הבלתי-אפשרית הזאת, הוא מבקש בעצם לומר שכל ניסיון להסביר את המוות, לא רק שנועד לכישלון, אלא יש בו משום היהירות והטיפשות. האירוניה מועצמת בעזרת הביטויים "פסק" (השופט), "הסביר" (הרופא), "קבע" (המורה) שרק מעצימים את ייצוגם של נציגי התרבות והידע בעליבותם המגוחכת. תפקיד האירוניה בשיר לבקר את חוסר הרגישות והניכור השוררים בעולם ולהדגיש את תחושת הבדידות המחרידה של האדם הניצב מול שאלת המוות.

    .

    2)משלושה או ארבעה בחדר/יהודה עמיחי



    תוכן ומשמעות

    בית א'
    בית זה מציג את האדם שתמיד עומד ליד החלון ומסתכל דרכו החוצה. הוא מתבדל מן האחרים על מנת להתבונן במציאות שהרוב מתעלם ממנה.
    "משלושה עד ארבעה בחדר / תמיד אחד עומד ליד החלון".
    החדר מסמל את המרחב המוגן, הבית והשגרה. החלון הוא הפתח אל העולם שבחוץ ו"השלושה או ארבעה" הם הקבוצה, הרוב, אלה החיים את החיים מבלי להתעניין במה שקורה מחוץ לחדרם, מחוץ לביתם ולעולמם האישי. זה שעומד ליד החלון אינו יכול להיות אתם. הוא "מוכרח" לראות את מה שמתרחש בחוץ.
    הוא רואה את: "העוול בין הקוצים/ ואת השריפות בגבעה./ וכיצדאנשים שיצאו שלמים / מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם".
    לעיניו מתגלה מציאות קשה וכואבת: "העוול בין הקוצים" - זוהי מטאפורה שמתארת מעשים בלתי מוסריים המתרחשים בסביבה עוינת. תמונת ה"השריפות בגבעה" מתארת מציאות של הרס וחורבן.
    שני הביטויים יחד יכולים לשמש כמטאפורה למלחמה ולסביבה מסוכנת ועוינת.
    המתבונן דרך החלון רואה גם את האנשים בסביבה זו, הוא רואה "כיצד אנשים שיצאו שלמים / מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם". יתכן שאלו חיילים החוזרים פצועים מן הקרב בסוף יום המלחמה. אנשים שבמהלך "יומם" (חייהם) איבדו את שלמותם הפיזית או הנפשית ולבסוף "מוחזרים" מרוסקים "כמטבעות עודף" (המעט שנשאר מתוך השלם).

    בית ב'
    בית זה מתמקד בתיאור דמותו של העומד לי החלון. הוא מתואר כמי ש "שערו האפל מעל למחשבותיו." השימוש בתואר "אפל" יוצר תחושה של קדרות ומחשבות קשות. שערו מתואר כאפל אך מחשבותיו הן בעצם אפלות .
    "מאחוריו המילים ולפניו הקולות הנודדים" - הדובר משתמש במלים המציינות מקום "מעל" "מאחורי" ו"לפני"- השימוש במלים אלו מדגיש את בדידותו של האדם ואת החיץ המצוי בינו לבין האחרים. המחשבות, והמילים הן היוצרות את "הקולות הנודדים" שהם למעשה דרכו של אדם זה לבטא את מה שרואות עיניו .הדובר מציין כי לפניו מצויים "הקולות הנודדים בלי תרמיל,/ לבבות בלי צידה, נבואות בלי מים" . הקולות, הלבבות והנבואות מייצגים את דבריו, מחשבותיו ורגשותיו של העומד ליד החלון - שכוח השפעתם מוגבל מאחר והם חסרים ("בלי").
    עבור מי שנודד ויוצא למסע, תרמיל צידה ומים הם ציוד חובה. הקולות, הנודדים ללא ציוד זה, לא יגיעו ליעדם . כל אלה, לפי דבריו של המשורר, הם בעצם "אבנים גדולות שהושבו/ ונשארו סגורים כמכתבים שאין/ להם כתובת ואין מקבל" כלומר, איש אינו מקבל אותם ולא עושה בהם שימוש.

    יתכן שדמות המתבונן המתוארת בבית זה היא למעשה דמותו של המשורר ,שאינו מסוגל להתעלם מן המציאות וחייב לבטא את תחושותיו . הקולות, הלבבות והנבואות הם למעשה שיריו שאינם מגיעים ליעדם.

    קיימת אפשרות נוספת לפירוש בית זה. כל מה שמצוי לפני המשורר: הקולות הנודדים, הלבבות, הנבואות והאבנים , הנם אמצעים לתיאור המציאות הקשה שנשקפת לעיני הדובר.
    "הקולות הנודדים בלי תרמיל" – הם קולותיהם של אלו הנתונים במצוקה בגבעה ובין הקוצים וקולות זעקותיהם אינם נשמעים. "לבבות בלי צידה" מתארים את קשיי ההתמודדות עם הסבל והכאב . "הנבואות בלי מים" – מבטאות את חוסר התקווה והייאוש.
    "האבנים הגדולות שהושבו ונשארו סגורים..." מקבילות בבית זה לתמונה המופיעה בבית א' המתארת את האנשים שיצאו שלמים מבתיהם והוחזרו "כמטבעות עודף". אבנים גדולות מעוררות אסוציאציה למצבות (מה שנותר מן היוצאים לקרב) שאיש אינו מתעניין בהם "כמכתבים שאין להם כתובת ואין להם מקבל".

    אמצעים אמנותיים
    חזרה
    "משלושה או ארבעה בחדר..." - מופיעות בתחילת כל בית.
    החזרה מקשרת בין שני בתי השיר וכן מדגישה את יחודו של המתבונן ואת היותו שונה ונבדל מן האחרים.

    ניגודים
    בשיר קיימים ניגודים בין האחד לבין "שלשה או ארבעה"
    וכן ניגוד בין "החדר" לבין "החלון" כלומר בין המרחב המוגן לבין החוץ - העולם המאיים.

    לשון ציורית
    מטאפורה
    • "העוול בין הקוצים"
    • "שריפות בגבעה"
    • "קולות נודדים בלי תרמיל"
    • "לבבות בלי צידה"
    • "נבואות בלי מים"

    דמוי
    • "אנשים שיצאו שלמים / מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם"
    • "אבנים גדולות שהושבו/ ונשארו סגורים כמכתבים שאין / להם כתובת ואין מקבל"

    סיכום ומסקנות

    השיר "משלושה או ארבעה בחדר" הוא שיר שעוסק במציאות קשה ובתגובת החברה למציאות זו. זהו שיר מודרני המקבל את ייחודו דווקא בשל עמימותן של המטאפורות המאפשרות רבדים שונים של הבנה.
    השיר מאלץ את הקורא לקרוא שוב ושוב את השיר על מנת לפענח את משמעותו. קיימות מספר דרכים להבנת הלשון הציורית, אך כל הדרים יחד מתלכדות לאותה הבנה: בכל חברה קיים אדם שחייו מוקדשים להתבוננות במציאות הכואבת ובתגובה למציאות זו. אולי זו דמותו של "הנביא המודרני" שחייב לראות ולהגיב, גם אם דבריו נופלים על אוזניים אטומות.

  3. 22-07-2008 16:11 #3
    בת
    תאריך הצטרפות
    06-12-07
    שם פרטי
    סימה 0x77
    הודעות
    6,208
    שירת נחמן ביאליק!
    הקיץ גווע/חיים נחמן ביאליק

    הַקַיִץ גוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם

    וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָמָן

    שֶל-שַלֶכֶת הַגַנִים וְשֶל-עָבֵי עַרְבָיִם

    הַמִתְבּוֹסְסוֹת בְדָמָן.


    וּמִתְרוֹקֵן הַפַרְדֵס. רַק טַיָלִים יְחִידִים

    וְטַיָלוֹת יְחִידוֹת

    יִשְאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה

    בְשַיָרוֹת הַחֲסִידוֹת.


    וּמִתְיַתֵם הַלֵב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר

    עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַפֵק בִדְמָמָה:

    "בְדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵאתֶם אַדַרְתְכֶם?

    צְאוּ הָכִינוּ תַפּוּחֵי אֲדָמָה."


    זהו שיר לירי קצר בעל שלושה בתים, כאשר בכל בית ארבע שורות. השיר עוסק בחילופי עונות השנה ובמובן זה הוא דומה לשיר "צנח לו זלזל". השיר בנוי במתכונת של שיר קינה (שורה ארוכה, ולאחריה שורה קצרה) על מותו של הקיץ ובואו של החורף.

    הבית הראשון
    הקיץ גוע – האנשה. הקיץ נגמר – מת מות מלכים, דבר שמודגש באמצעות תיאור הצבעים – זהב וכתם, צבעי מלכות ועושר, ארגמן – בגדי אצולה. מתחיל הסתיו – שלכת והשמיים מתכסים עננים בערב. במקביל הצבעים מייצגים את תחילת הסתיו – צבעי העלים הנושרים בשלכת: צהוב, אדום ("מתבוססת בדמן" - האנשה). הדם, במקביל, מייצג את מות הקיץ.
    המבט של הדובר תופס את הן את השמיים (שקיעה) והן את הארץ)שלכת).
    המוות של הקיץ מתרחש בשיא יופיו כשם שהאדם מת בשיא פריחתו. מות הקיץ מתואר בשיא היופי, עירוב של ארוס ומוות.
    בבית הראשון מתואר גן רחב טבול בצבע עלי השלכת המאדימים, ובצבעם של העננים לקראת ערב. באמצעות האנשה נוצר שילוב בין דמיון ומציאות. האנשת הקיץ ועבי הערביים המתבוססות בדמן. הצבע האדום צבע דם ומלכות מציף ושוטף את המראה כולו.
    בשיר ישנם שני ציוני זמן-
    א. סוף הקיץ
    ב. שעות בין הערביים

    הבית השני
    ומתרוקן הפרדס. – משפט קצר שמדגיש את הטרגיות ונותן כותרת. הפרדס מתרוקן – מזג האוויר אינו יפה יותר לטיולים. הפרדס עצמו בשלכת. טילים יחידים וטילות יחידות – המחבר מפריד בין הטילים ולטילות בצורת הניסוח, ובכך מדגיש שכל אחד מטייל לבד = תחילת בדידות, סוף האהבה והמיניות. המקום אינו ראוי יותר לחיים – דבר זה מודגש ע"י כך שהחסידות כולן עזבו, וכעת עוזבת אחרונת השיירות – לארצות החום. הטילים הבודדים מביטים בנהייה אחרי הציפורים – מבט שמכיל בתוכו קינה לקיץ וגם רצון לנדוד עם הציפורים. עזיבת החסידות מסמלת את המעבר למקום בו יש חיים ואת סוף החיים במקום שנעזב.
    - הצבעים השולטים בבית זה הם אפור ולבן, צבעים המעידים על בוא החורף. בית זה עומד בסימן ההתרוקנות, ההעלמות וההתדלדלות. "ישאו את עינם הנוהה" שילוב בין סינקדוכה (פרט המייצג את הכלל העין את המטיילים) ומטפורה . תחושת הגעגוע שולטת בבית ומחליפה את היופי, הצבע והמלאות.

    בית שלישי
    - "מתייתם הלב": כך נפתח הבית. מטאפורה זו מבטאת תחושת אבל ובדידות. . החורף משמעו מוות בארצות אירופה הקרות. "...וְיוֹם סַגְרִיר עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה" – אוקסימורון – מצד אחד החורף הוא עצמתי ומצד שני הוא שקט – אין חיים, ישנו המוות, קור, כפור – הכל קודר. בשתי השורות האחרונות ישנה תפנית כלשהי. פנייה אל החיים להתכונן ולהשמר מפני החורף. החורף קורא לבני האדם לצאת לקור ולהכין אוכל עוני לזמנים הקשים- תפוחי אדמה. תחושה של ערפל אפור אופפת את הבית, טווח המראה מצומצם ביותר, האווירה הקודרת בסוף הסתיו אופיינית ליצירת ביאליק.
    במישור הגלוי של השיר מתואר חילוף עונות ולכאורה השיר הוא שיר טבע.
    במישור הסמוי חילוף העונות מסמל את האדם שהולך ומזדקן. שיאו של הפחד מפני הזקנה בא לידי ביטוי באחיזה בדברים הפשוטים- נעליים, מעיל, מזון וכדומה. תהליך ההתרוקנות בא לידי ביטוי גם במצלול העשיר בבית הראשון, והחורקני בבית השלישי, וכן באורך המשפטים. הבית הראשון משפט מתמשך המקיף את כל טורי הבית, בדומה למבט, בבית השני שני משפטים הראשון קצר וחותך. הבית השלישי קצוץ במשפטים קצרים ושאלות רטוריות המקנות גוון אירוני להזיית היופי של הקיץ הגווע בפאר מלכות.
    חלוקת השורות יוצרת קצב איטי של גסיסה (גוויעה), דעיכה מפאר הקיץ: דבר שנעשה ע"י צבעים חמים – ארגמן, זהב, כתם -אל הקדרות האפלה והאפרורית של החורף – הפרדס מתרוקן, האנשים בודדים, הציפורים עוזבות, היום סגריר, דממה וחוסר צבעוניותם של אביזרי החורף: אדרת, תפוחי אדמה, נעליים. נוצר גם ע"י ריכוז תארים (בעיקר ריבוי צבעי הקיץ) בבית הראשון, לעומת מיעוט התארים לאורך השיר עד לסופו, הבית האחרון, ובו התארים – דממה, סגריר. השיר הוא שיר רומנטי המתאר ערגה לקיץ מלא האהבה והחיים. המבנה הוא כזה: הבית הראשון כתוב ללא סימני פיסוק, מה שמביא לקריאתו בנשימה אחת. המשפט הראשון בבית השני הוא משפט קצר, מה שגורם לשבירת הקצב השיר והאטה. ככל שמתקדם השיר, והחורף קרב,הקצב נעשה איטי ומקוטע יותר. לאחר התיאורים הרומנטיים, מגיעות 2 האחרונות השורות הקצרות, הפרקטיות, הפונות פנייה ישירה וחסרת דימויים אמצעיים אומנותיים – התארגנו לקראת החורף.

  4. 22-07-2008 16:16 #4
    בת
    תאריך הצטרפות
    06-12-07
    שם פרטי
    סימה 0x77
    הודעות
    6,208
    שירת ימי הביניים!
    1)לבי במזרח /יהודה לוי


    לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוף מַעֲרָב - אֵיךְאֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?
    אֵיכָה אֲשַלֵם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוד - צּיון בְּחֶבֶל אֱדום וַאְנּי בְּכֶבֶל עֲרָב?
    יֵקַל בְּעַינַי עֲזֹב כָּל-טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ – יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְבִיר נֶחֶרָב!

    פירושי מלים:
    1 יערב - יהיה טעים.
    2 אסרי - שבועותי; אדום - שייכת לנוצרים.
    3 עפרות דביר - עפרות המתכת (זהב?) של בית המקדש.
    1. תוכן
    הנושא המרכזי
    · שיר ציון המבטא את געגועי המשורר לירושלים. המשורר דן בשני עניינים: משאלתו לעלות לארץ-ישראל והקשיים הנערמים בדרכו להגשמתה. השיר בנוי באופן המדגיש את עיקרון ההדרגה באשר לשני העניינים – ככל שחומרת הקשיים הולכת ומחמירה, כך הולכת ומתעצמת משאלתו של המשורר.
    תאור
    1.נפשי נתונה בארץ ישראל, בעוד אני בקצה מערב (ספרד); איך אוכל לטעום את אשר יש לי לאכול, ואיך יהיה האוכל טעים לי?
    2.איך אקיים את הנדרים והשבועות, בעוד ציון נתונה בידי נוצרים, ואני כבול למקום הנשלט בידי המוסלמים?
    3.יהיה קל לי לעזוב את כל השפע שיש בספרד, כמו / מפני שיקר לי לראות את עפרות בית המקדש החרב.
    · השיר מביע געגועים לציון בדיוק כפי שגבר מביע את תשוקתו לאהובתו.


    במלים פשוטות...
    • אני מרגיש חצוי – לבי (מחשבותיי) בארץ-ישראל, בעוד שפיזית אני נמצא בספרד. איך אוכל להנות מהאוכל שאני אוכל? (הכוונה סמלית ולכן כללית יותר: איך אוכל להנות מהנאות החיים?).
    • איך אקיים את הנדרים שלי (לעלות לארץ-ישראל), בשעה שציון נמצאת תחת שלטון נוצרי, ואני נמצא תחת שלטון מוסלמי (כבול – לא יכול לעזוב).
    • יהיה קל לי לעזוב את כל הטוב שיש בספרד, כמו שיהיה יקר וחשוב לי להיות בארץ-ישראל ולראות את בית-המקדש, אפילו שהוא חרב.

    2. מבנה וקישוטים
    מבנה השיר - עיקרון ההדרגה.
    בבית הראשון הקשיים הם בעיקר גיאוגרפיים: על המשורר לעבור, כביכול, מקצה אחד של העולם לקצהו האחר. בבית השני, נראים הקשיים חמורים יותר, מחמת המצב המדיני וההיסטורי: המשורר נתון בשעבוד האיסלאם ואילו ארץ-ישראל משועבדת לנצרות. כידוע ניהלו מאמיני שתי הדתות האיסלאם והנצרות מאבק בלתי-פוסק על השליטה בארצות השונות שבמזרח התיכון. מצב זה היקשה מאוד את אפשרויות המעבר מארץ שנשלטה בידי הדת האחת לארץ שנשלטה בידי הדת האחרת. בבית השלישי, הקשיים שעמדו בפני המשורר, נראים חמורים עוד יותר. עליו לעזוב את כל טוב ספרד (עניין קשה ביותר שנדון בשיר: "הציקתני תשוקתי"). ההדרגה מתבטאת גם בתיאור המשאלה ההולכת ומתעצמת במעבר מבית לבית.
    קישוטים:
    ·תפארת הפתיחה: חריזה בין הדלת והסוגר של הבית הראשון, תוך הבעת הנושא המרכזי של השיר: הגעגועים לציון.
    ·חרוז מבריח: רב. מדגיש את הרצון הרב להגשים את משאלת העלייה לציון.
    ·סגנון קינה: שימוש במילה "איכה", העולה בקנה אחד עם התוכן - המתאר את דכאונו הנפשי. הקינה על חורבן בית-המקדש מהדהדת ומוסיפה משמעות נוספת על הצער של הדובר בגלל אי-יכולתו להגיע לארץ-ישראל.
    ·דימוי: "יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב" – הדגשת הניגוד בין המקום בו הדובר נמצא באופן ממשי, לבין המקום בו הוא רוצה להימצא.
    ·שיבוצים:
    • "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" – רמז לפסוק: "כרחוק מזרח ממערב" - תהילים, קג', 12 – הדגשת המרחק הפיזי הרב בין ספרד לבין ארץ-ישראל / בין המצוי לרצוי.
    • "איכה אשלם נדרי" - רמז ל"איכה" - שיבוץ ממגילת הקינות "איכה": "איכה ישבה בדד העיר" - איכה, א',1. – הקינה על חורבן בית-המקדש; שיבוץ מתהילים: "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי" – ס"ו, 13 וכן: "נדרי לה' אשלם..." – קט"ז, 14 – אלו מסבירים את מצוקת הדובר בשל אי-יכולתו לקיים את נדריו ובראש ובראשונה את נדר העלייה לציון.
    • "בעוד ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?" – רמז לספר איוב: "טמון בארץ חבלו ומלכודתו עלי נתיב" – י"ח, 10. רמיזה זו מצביעה על הדומה בין חבל לבין מלכודת ומכאן מובנת כוונת המשורר הרואה את ארץ-ישראל הלכודה על-ידי הנוצרים, לעומתו – הלכוד בידי המוסלמים. למילה "חבל" משמעות נוספת לפי תהילים: "חבלי מוות" – י"ח, 5, כלומר כאב וייסורים, רמז למצבה של ירושלים ההרוסה והנטושה.
    • "יקר בעיני ראות עפרות..." - רמז להופעת הביטוי "וייקר דמם בעיניו" – תהילים, ע"ב, 14 במשמעות של חשוב / רב-ערך. במקרה זה החשיבות נתונה לרצון לראות את חורבות בית-המקדש ובכך לאחד בין הגוף לנפש. זהו איחוד ראוי ויקר, אף שמדובר בויתור על כל טוב ספרד לטובת ההגעה למקום חרב והרוס.
    • "דביר" (במשמעות של הלשכה הפנימית – קודש הקודשים שבבית המקדש): כמתואר במלכים א': "אל דביר הבית, אל קודש הקודשים..." – ח' 6. וכן, "בנשאי ידי אל דביר קדשך"-תהילים כ"ח,2.
    ·צימוד שונה אות:
    1. חבל (אזור) Û כבל (שיעבוד, כבלים) – הקונפליקט מעוצב באמצעות הצימוד שמשמעותו שירושלים גם רחוקה וגם שבויה בידי הנוצרים שכבשוה ב-1099 בשיאו של מסע הצלב הראשון ואילו המשורר השוהה באנדלוסיה שבספרד כבול בידי השלטון המוסלמי. המשמעות המצטברת של השימוש במלים "חבל" וכבל" היא של מצוקה, כאב וייסורים של מי שמשתוקק להשתחרר אך אינו יכול.
    2. יקל (יהיה קל) Û יקר (יהיה יקר) – הדובר מציב מעין משוואה: נטישת ספרד מתוך זלזול בעושרה כמוה כנסיעה לציון מתוך הוקרה לבית המקדש החרב.

    ·אנלוגיה ניגודית:
    בית ראשון: ניגוד בין הנפש במזרח לגוף במערב.
    בית שני: ניגוד בין משאלת העלייה לא"י לבין המציאות, שלא מאפשרת לו זאת
    (שכן ציון משועבדת).
    בית שלישי: ניגודיות בין יקל ובין יקר.
    התקבולות הניגודיות מדגישות את המצב החצוי בו נמצא הדובר – הוא מצוי פיזית במקום אחד, אך כל מעייניו נתונים למקום אחר בו הוא רוצה להימצא.


  5. 22-07-2008 16:17 #5
    בת
    תאריך הצטרפות
    06-12-07
    שם פרטי
    סימה 0x77
    הודעות
    6,208
    שירת ימי הביניים!
    2)ראה שמש / שלמה אבן גבירול


    רְ‏אֵה שֶמֶש לְעֵת עֶרֶב אָדמָה/ כְּאִילוּ לָבְשָה תוֹלָע לְמִכְסֶה
    תְפַשֵט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין/ וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָמָן תְכַסֶה,
    וְאֶרֶץ – עֳזְבַה אוֹתָה עֲרוּמָה / בְּצֵל הַלַיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה,
    וְהַשַחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלוּ / בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכוּסֶה.


    סוג השיר: שיר קינה

    נושא השיר: קינה על מות הנדיב יקותיאל באמצעות תיאורי טבע.

    תוכן השיר
    בשיר מתוארת שקיעת שמש: השמש מפשיטה את הצפון והדרום מהכיסוי שלהם (האור) ומכסה את המערב בצבע ארגמן (אדום). הארץ שנעזבה ערומה לנה (ישנה) בצל הלילה כאשר השקיעה מסתיימת והצבע השולט משתנה מאדום לשחור.
    השמים קודרים (מחשיכים, משחירים), לבושים בבגדי אבל, כאילו העולם כולו מתאבל על מות יקותיאל.

    משמעות השיר

    בשיר מתואר תהליך שסופו מוות.
    תהליך שקיעת השמש דומה לתהליך מותו של האדם אך גם שונה ממנו:

    דומה:
    החיים שוקעים. ה"שמש" של האדם שזרחה יורדת ושוקעת ובגדי העושר ("תולע") נהפכים לצבע הדם ("ארגמן"). סופו של האדם מוות והנשארים אחריו לובשים שק ומתאבלים על מותו.
    הצבע השחור המשתלט על העולם עם שקיעת השמש מקביל לרגש המשתלט על אדם כאשר אדם היקר לו מת.

    שונה:
    תמונת השקיעה היא תופעת טבע שכיחה , החוזרת על עצמה במחזוריות קבועה, ואילו מותו של אדם הוא אירוע חד-פעמי, סופי ומזעזע.

    באמצעות תיאורי הטבע, התנועה והצבע מביע המשורר את צערו הרב ואת תפיסתו כי האדם אינו יכול להימלט מן המוות.

    בשיר מתוארת תמונה של שקיעת שמש. זו אינה תמונה דוממת, אלא תמונה שיש בה תנועה, דינמיקה: השמש נעה לכיוון מערב, הצבעים בה משתנים מאדום לשחור. כמו כן משתנה מבטו של הקורא מצפון לדרום ולכיוון מערב.

    כאשר קוראים את הבתים הראשונים של השיר, נדמה לקורא כי השיר הוא שיר טבע, רק עם קריאת הסוגר של הבית האחרון "מתהפך" השיר ומשמעותו משתנה משיר טבע לשיר קינה. ומכאן שהשיר "ראה שמש" הוא "שיר מתהפך" רק כאשר אנו קוראים את סיום השיר אנו יודעים את משמעות תחילתו.
    נקודת המעבר משיר טבע לשיר קינה נקראת תפארת ההיחלצות. זוהי נקודת שיא בשיר המשפיעה על השיר כולו.
    הדימוי המופיע בסיום השיר יוצר את ההיפוך וכן רומז על כך כי הטבע כולו משתתף באבל על מות יקותיאל, שהאבל הוא אבל כלל עולמי.


    תפארת הפתיחה בפתיחת השיר מתואר הטבע באמצעות דימוי : "ראה שמש לעת ערב אדומה כאילו לבשה תולע למכסה" מוטיב הבגד המופיע בפתיחה מופיע לכל אורך השיר:
    · "תפשט פאתי צפון וימין"
    · "רוח ים בארגמן תכסה"
    · "וארץ עזבה אותה ערומה"
    · "בשק על מות יקותיאל "

    בכל תיאורי הטבע יש שימוש במטאפורות מתחום הלבוש, כלומר, יש בשיר מטאפוריקה אחידה.


    למילה "תולע" המופיעה בדימוי שבפתיחה יש מספר משמעויות הקשורות לשיר כולו:

    א) בגד אדום - (מקור השם בתולעת השני ממנה מכינים את הצבע האדום "אם
    יאדימו כתולע" (ישעיה א' 18)).
    ב) בגד מפואר - ("האוכלים מעדנים. האמונים עלי תולע" (איכה ד' 5))
    ג) רמז למוות - ("הורד שאול גאונך המת נבליך תחתיך ידע ומכסיך תולע" (ישעיה
    י"ד 11)).
    ד) מנהג - את הנרצחים נהגו לקבור בבגדיהם המוכתמים בדם.

    ניתן לראות כי המשמעויות השונות מתאימות לשיר גם כשיר טבע וגם כשיר קינה.



    הסוגר בפתיחת השיר והסוגר בסיום השיר מסתיימים בחרוז שאותיותיו זהות ומשמעותו דומה (מכסה – מכסה) השימוש בחרוז זהה מבטא סגירת מעגל כמו סגירת מעגל בחיי המת.


    חילופי הצבעים בטבע בזמן השקיעה מתוארים בשיר באמצעות המשפט:
    "תפשט פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה"

    המילה תפשט המופיעה בבית זה מצויה במקרא שלוש פעמים בלבד ותמיד בהקשר להפשטת בגדי חללים (מתים) . מכאן שהמשורר בחר במילה "תפשט" ולא במילה המקובלת יותר "תפשיט" משום שלמילה "תפשט" יש גם משמעות של מוות.

    בשיר יש שימוש בהאנשה "וארץ עזבה אותה ערומה" ההאנשה תורמת ליצירת אנלוגיה בין הארץ הנשארת בודדת וחסרת הגנה לבין הדובר שגם הוא נשאר בוד וחסר הגנה לאחר מותו של יקותיאל.

    בשיר קיימות מספר מלים שהן בעלות משמעות כפולה:

    · מכסה א. כסוי
    ב. בגד

    · תפשט א. תשתרע, תתפשט
    ב. תוריד בגדים

    · תלין א. תישן
    ב. תתלונן

    צימודים בשיר:
    מכסה תכסה- תחסה מכסה
    הצימודים הם צימודים גזריים וצמודים שוני אות.

    החריזה בשיר:

    החרוז בשיר הוא חרוז מבריח (Xסה).
    רוב המלים בסיומי הבתים הן מהשורש כ.ס.ה .
    הצליל E המופיע בחרוז הוא צליל המשמש פעמים רבות להבעת בכי.

    המצלול (אונומטופיאה)

    בשיר יש חזרה רבה על הצליל ל שיוצר אפקט של יללה.




    מיהו יקותיאל?
    יקותיאל אבן-חסן היה שר יהודי המקורב למלכות.
    המשורר שלמה אבן-גבירול (רשב"ג) נפגש אתו כשהיה בן 16, לאחר שהתייתם מהוריו בגיל צעיר ונותר בחוסר כל.
    רשב"ג זכה לתמיכתו החומרית והרוחנית של יקותיאל שהעריך את כשרונו של המשורר.
    בשנת 1039, כשרשב"ג היה בן 18, הוצא יקותיאל להורג בפקודת אחד מן השליטים המוסלמים.



    השיר "ראה שמש" כשיר קינה

    השיר "ראה שמש" אינו שיר קינה טיפוסי.
    הקינה הטיפוסית בשירת ספרד כללה מספר נושאים קבועים:
    · תיאור הבכי והצער,
    · הגות (מחשבה פילוסופית) על גורל האדם בכלל.
    · דברי שבח לתכונותיו של המת.
    · דברי תנחומים לאבלים.
    · ברכה לנפטר.

    הקינות הטיפוסיות היו ארוכות מאוד והדברים בהם נאמרו בצורה מפורשת ואף מוגזמת.
    ניתן לראות כי השיר "ראה שמש" שונה מן הקינות הרגילות הן במבנה והן בתכנים.

    הבכי והכאב אינם נזכרים באופן מפורש, ואין בשיר מספד של ממש על האדם שמת, או תיאור של קרבה אינטימית לנפטר.
    יחד עם זאת התנועה והצבעים שבשיר, המתארים את העולם השוקע ואת הצבע השחור ההולך ומשתלט על הכל, מביעים את כאבו העז של המשורר.

    השיר מביע את עמדתו הפילוסופית של המשורר על מהות העולם, על הזמן ועל הגורל אשר כופה על האדם את המוות, ועל חוסר יכולתו של האדם להמלט מגורל זה.
    תפיסתו של המשורר בשיר זה היא כתפיסתו של קוהלת: "מה יתרון לאדם בכל עולמו שיעמול תחת השמש (א' 3) . גם אם האדם שייך למעמד רם ונישא ולבושו מהודר - הרי ביום מותו הוא ערום ועריה כשאר האדם. האדם אינו יכול להמלט מן המוות, ובמותו חושך עולם ומלואו.



  6. 22-07-2008 16:22 #6
    בן
    תאריך הצטרפות
    05-02-08
    שם פרטי
    ארתור דו
    הודעות
    9,660
    איזה השקעה אעע , בשביל האתגרר .

    בהצלחה ,תודה רבה

    אני אמשח אם תשני לאות B גדולה .] Be1tar ]

  7. 22-07-2008 16:35 #7
    בן
    תאריך הצטרפות
    19-11-07
    שם פרטי
    שגיב
    הודעות
    5,619
    וואי, איזה סוסה!!!
    מאיפה הבאת את כל זה??

  8. 22-07-2008 16:45 #8
    בת
    תאריך הצטרפות
    06-12-07
    שם פרטי
    סימה 0x77
    הודעות
    6,208
    ציטוט פורסם במקור על ידי Sagiv_Ely צפה בהודעה
    וואי, איזה סוסה!!!
    מאיפה הבאת את כל זה??
    המורה שלי היא לא רק מורה אלא גם פרופסור או משהו לספרות חח
    היא שלחה לי את כל הסיכומים שהיא כתבה ואני ערכתי.....
    אני אעלה עוד בהמשך אם יהיה צורך=]

  9. 23-07-2008 14:38 #9
    בן
    תאריך הצטרפות
    24-12-06
    הודעות
    3,762
    פשש כל הכבוד על ההשקעה ^^

  10. 23-07-2008 15:08 #10
    בן
    תאריך הצטרפות
    28-12-06
    שם פרטי
    עמית
    הודעות
    3,273
    וואי סימה...
    כל הכבוד על ההשקעה ^_^..

  11. 23-07-2008 21:39 #11
    בן
    תאריך הצטרפות
    03-01-07
    שם פרטי
    אלעד.
    הודעות
    10,185
    תודה רבה...
    ומצויין שאתה מביא קרדיט! D:

    הוספתי לבנק הנקודות..!
    תגיב בלינקייה. D:

מקרא דרגות:  » יו"ר » מנכ"ל » מנהל ראשי » מפקח » מנהל פורום » צוות פרויקטים » צוות סיקורים » משתמש כבוד » היכל התהילה » Champ » משקיען כבוד » Winner