מידע| אומנויות לחימה - מידע והסברים

[zoro217]

קרדיט לאתר:
http://www.martial-arts.co.il/martial.asp

קונג-פו

קונג פו הוא כינוי כולל לאומנויות לחימה סיניות , 'קונג' או 'גונג' פירושו "עשייה מתמשכת" ו 'פו' פירושו אדם וביחד מיומנויות שנרכשו תוך כדי עשייה מתמשכת. השם שמשמש את הסינים עצמם הוא "וו שו" פרוש המילה "וו"-שייך ללחימה ופרוש המילה "שו" – טכניקה.לקונג פו מעל
ל 2000 סגנונות וכמה זרמים עיקרים , החשוב שבהם הוא הזרם הבודהיסטי "שאולין צ'ון".


הזרם הבודהיסטי "שאולין צ'ון"

האגדה : נזיר מהודו בשם בודהידרמה (בסינית " דה מו") הגיע לסין במטרה להפיץ את הבודהיזם. הוא התקבל במנזר קטן בשם "שאולין" ("היער השקט") שם עסקו הנזירים בתרגום כתבים הודים עתיקים לסינית. "דה מו" נכנס למערה ושם תרגל מדיטציה במשך 9 שנים , "דה מו" סבל מעיפות ומחולשה ולכן על מנת לשפר את יכולתו לשבת שעות ארוכות במדיטציה מידי יום פיתח תרגילי "צי-קונג" המבוססים על תורות הודיות עתיקות הידועים היום בשם "ג'ין ג'ינג" (ספר השינויים בשרירים ובגידים).
כאשר שב למנזר מצא את הנזירים חולים ותשושים כתוצאה מהזמן הרב שהושקע בלימוד הכתבים ההודים. "דה מו" החליט להישאר עם הנזירים ולימד אותם את הטכניקות שפיתח במערה(ידועים גם בשם "צ'אן").
בזמנים ההם מנזר שאולין היה נתון להתקפות רבות של גורמים עוינים , נזירי שאולין לאחר תרגול רב של השיטות של "דה מו" למדו להגן על עצמם ועסקו מאז גם לאחר מותו של "דה מו" באימון הגוף והנפש מהבוקר ועד הלילה.

הסיפור האמיתי : במאה ה 7 נעזר אחד מיורשי הקיסרות של שושלת טאנג במאבקו
על הכתר בנזירי שאולין במטרה לחסל את היורשים האחרים לאחר ששכנע את אביו שהיורשים האחרים קשרו קשר להפילו מהמלוכה ובכך הוא נשאר היורש היחיד.לאחר מות האב ועלייתו למלוכה המשיך להשתמש בנזירים לכל מיני משימות לוחמה
ובתמורה הכריז עליהם "כמרכז הטוב ביותר ללימוד לוחמה" , אפשר להם לאכול בשר,
להחזיק נשק וצבא של נזירים.במהלך השנים התפצל הקונג פו של שאולין לשיטות רבות ביניהם : גמל שלמה צפוני ודרומי,עגור לבן,קוף,נמר,נחש,דרקון ועוד...

גמל שלמה צפוני ודרומי - סגנון לחימה המוגדר כלחימה בטווחים קצרים עד בינוניים מתייחד בתנועות משולבות של רגליים וידיים, בעיטות מיוחדות, שבירות, בריחים, הפלות , שימוש רב באגן ליצירת עוצמה מטווחים קצרים ומכות מסובבות המושכות, כמו הגמל שלמה בטבע, את היריב בכדי לחסלו קרוב ללוחם.
מבחינה אנרגטית משלב הסגנון יכולת העברת אנרגיה בצורה קפיצית, החוצה ושוב פנימה מייד, במעגל דרך הרמת הידיים משני כיווני הגוף בו זמנית- ובזה גם ייחודו. הגמל שלמה מוגדר על ידי הסינים כקטן והחזק.

העגור הלבן- מתאפיין בלחימה בטווחים בינוניים עד ארוכים, שימוש רב בטכניקות רגלים וידיים ארוכות, קפיצות ושימוש בתנועת מותן קלילה , להחלפת אגפים.העגור הוא בין הסגנונות הלחימה הפופולאריים בעולם כולו כיוון שלוחם בסגנון זה אינו זקוק לכוח פיזי , אך מפתח קואורדינציה ולומד להלחם בזריזות וביעילות.האגדה מספרת כי סגנון זה התפתח לאחר שנזיר שהלך ביער וראה גורילה תוקפת עגור, העגור למרות שהינה ציפור עדינה ושברירית הצליחה לגבור על הקוף המאסיבי על ידי שימוש בתקיפה מאגפים שונים בעזרת הכנפיים בכדי להסוות שימוש רב ברגליים ובמקור.

הנמר – מתאפיין בלחימה בטווחים קצרים,עבודת ידיים זריזה ומסיבית , דבר המתבטא
באחיזת כפות הידיים כמו טפרים של נמר , שימוש רב בכוח מתפרץ מצד אחד ובתנועה
קלילה ומסיבית מצד שני.לוחם בסגנון זה שואב את אנרגיית הלחימה שלו מהקרקע ועל
כן מתאפיין הסגנון בעבודת רגליים נמוכה ומהירה.הסגנון אינו דורש יכולות אקרובטיות.

הקוף – הנזיר שפיתח את שיטת הגמל שלמה הלך ביער וראה להקה של קופים קוטפים

פירות מהעץ הוא ניסה להתקרב אליהם אך הקופים התרחקו ממנו בקפיצה מבלי לחשוב.

הנזיר ניסה לרדוף אחריהם אך הם קפצו והתגלגלו במהרה בין העצים והשאירו אותו הרחק מאחור. הנזיר חזר בחזרה עייף אך מחויך שיטת ההמלטות של הקופים הייתה טובה

יותר מכל אומנות לחימה שלמד והוא החל מייד לפתח את השיטה שהתאפיינה בפסיעות קצרות ותנועות רגליים מהירות שאפשרו תנועה מהירה וטובה.

הדרקון - סגנון זה הינו סגנון ייחודי המפתח עוצמה פנימית גבוהה ברמה מתקדמת, עם יכולת גופנית אקרובטית, שליטה במרחב ויכולת הכוונת אנרגיה ארוכה אל מחוץ לגוף.

הסגנון נלמד בתחילה עם נשק מיוחד הנקרא קוואן לון או מוט הדרקון, המאפשר לחוש את המיקוד מחוץ לגוף בצורה סיבובית מעגלית וללא הפסקה. בתוך כך נלמדים וויסות נשימה והכוונת עוצמה מיוחדת המשתנה בתוך הגוף, תוך שינוי טונוס שרירים ושינוי מתח הרפיה ונשימות. הסגנון מוביל ליכולת לחימה מאוחדת תוך תנועה בלתי פוסקת במספר מישורים ושימוש בשלוש גפיים בו זמנית, עם ובלי נשק.

הנחש - לוחם בסגנון זה ניחן ביכולות קרביות מתוחכמות אשר דורשות יכולות ריכוז גבוהות. סגנון ייחודי זה משתמש הן בידיים והן ברגלים בערמומיות, אשר גורמת לבלבול אצל היריב. הסגנון משתמש ומפתח צ'י פנימי חזק.

אייקידו

הרעיון הבסיסי של האייקידו הוא המנעות מהתקפה והתמקדות בהגנה אקטיבית. טכניקות האייקידו עושות שימוש בכוחו של
התוקף נגדו , בדרך כלל באמצעות תמרון להטלה או בריח.
פרוש המילה אייקידו : "איי"= הרמוניה "קי"=אנרגיה "דו" = דרך חיים , אדם העוסק באייקידו נקרא אייקידוקה.

את הביצוע הכללי ניתן לחלק לשלושה שלבים :

1 - יציאה מקו ההתקפה ותמרון לעמדת יתרון על התוקף
2 - השתלבות עם כיוון התנועה של התוקף ושימוש באנרגיית ההתקפה כדי להוציא את התוקף משיווי משקלו.
3 - ביצוע טכניקה - למשל הטלה או נעילת בריח , הטכניקות אמורות בתאוריה לנטרל את התוקף מבלי לפגוע בו אך למעשה הן
יכולות להיות מסוכנות מאוד.

כחלק מלימודיי האייקידו מתאמנים בשלושה סוגי נשק :

ג'ו - מקל המגיע באורכו בערך לגובה בית השחי של המשתמש.

בוקן - ("בו" = עץ , "קן" = חרב) חרב עץ הבנויה כהעתק של חרב הסמוראים היפנית.

טנטו - סכין עץ

המתאמן לומד להשתמש בכלי הנשק וגם להתגונן מפניהם בידיים ריקות.

ארבעת העקרונות המהווים את היסוד הפילוסופי של האייקידו :

נקודת המרכז : נקודת המרכז היא נקודת מרכז המסה של הגוף , היא ממוקמת קצת מעל החגורה ובה יש את כל האנרגיה של
הגוף. נקודת המרכז היא המנוע המניע את הגוף ואם אדם שולט בנקודה הזאת של יריבו הוא שולט בכל גופו של היריב אך לפני כן הוא חייב לשלוט בשלו. העבודה באייקידו תמיד תתחיל מהמרכז,לעולם לא תהייה תנועה אך ורק בידיים ולכן אין באייקידו שום צורך
בכוח פיזי אלא רק ב "קי" (אנרגיה).

רגיעה בשליטה : באייקידו יש לשמור תמיד על גוף רגוע אך לעולם לא שאנן.

להזרים את ה-"קי" : באייקידו אסור לעולם להגיע למצב של עצירה מוחלטת , תמיד חייבת להיות המשכיות ותנועה , כיוון שברגע
שיש זרימה של התנועות יש אפשרות להשתלט על המצב ולהוביל אותו , אך שהמצב קופא הכל אבוד. כמו כן ה "קי" (אנרגיה)
הוא מקור העוצמה המרכזי באייקדו ולכן אסור להפסיק להשתמש בו.

משקל כלפי מטה : צריך לנצל את המשקל הטבעי של הגוף כדרך לשלוט בעצך וביריב.

נינג'יטסו

נינג'יטסוהוא שם כולל לקובץ מיומנויות לחימה שבחלקן משתמשים לוחמים הקרויים כיום נינג'ה. מי שנקראים כיום נינג'ה היו פעם לוחמים מהשתייכויות והתמחויות לחימה שונות, ביניהן מיומנויות ריגול. הנינג'ה המסורתי השתמש באמנויות לחימה של הנינפו (אומנויות לחימה יפניות). אמנויות לחימה אלו עסקו באספקטים קרביים, לצד אספקטים לא-קרביים ופילוסופיים. סמוראים רבים השתמשו במיומנויות נינג'יטסו וההבחנה בין העיסוקים השונים לא הייתה ברורה.
בית הספר הגדול והידוע ביותר לנינג'יטסו הנו ה"בוג'ינקאן" (bujinkan), בראשותו של מאסטר דר.מאסאקי האצומי, המאסטר ה-34 בשושלת ראשי שיטות הנינג'יטסו. האצומי קיבל את אוסף השיטות מטאקמאצו, וכיום יש לפחות עוד שני בתי ספר רשמיים ומכובדים שיצאו מטאקמאצו: גִ'ינֶן קאן- בית ספרו של מנקה וגֶנבּוֹקֶן בית ספרו של טנמורה.
הנינג'יטסו בעולם עבר שינויים רבים ובמקומות מסוימים התעדן. בארץ ישנם מורים מבוג'ין קאן ומאקבן המשמרים את צורת העבודה והתובנות הקרביות של הנינג'יטסו המסורתי.
קאטות בנינג'יטסו - קאטות באומנויות לחימה הן רצפים של תנועות. בחלק גדול מאומנויות הלחימה (אלו שמקורן בסין או ביפן בעת החדשה) מתבצעים רצפי התנועות האלו מול יריב דמיוני, באוויר, המתרגל אינו נזקק לעמית אימונים וקל למורה לתקן טעויות של קבוצה רבת משתתפים. לא כך באומנויות הלחימה הישנות.באומנויות הלחימה היפניות העתיקות ובתוכן בודו נין ג'יטסו רצפים אלו, קאטות, נעשים כמעט תמיד מול יריב אחד או יותר. התפקיד של היריב ברצף התנועות מתועד, והוא חלק בלתי נפרד מהקאטה.

הנינג'ות, כפי שמוצגות בתרבות המערבית, הם לוחמי סתר המנצלים ידע באומנויות לחימה לשם ריגול והתנקשויות. הם מומחים בהסוואה, תנועה שקטה וחשאית, העלמות, חמיקה וריגול. הנינג'ות בדרך כלל לבושים בשחור עם מסכה שמסתירה את ראשם. כלי הנשק האופיינים לנינג'ות הם חרב ואקיזאשי, פגיונות, שוריקאנים ("כוכב נינג'ה") וחץ וקשת. הם גם נעזרים בפצצות עשן.

[zoro217]

טאי-צ'י
הטאי צ'י (ובשמו המלא, טאי צ'י צ'ואן, או כפי שהוא מבוטא בסינית טאי ג'י) הינו אמנות לחימה סינית פנימית ורכה, כלומר, כזו המתבססת על שחרור ותנועה של הגוף כולו תוך שימוש במסה שלו ולא על כוח השרירים בלימודי הטאי צ'י יש חשיבות רבה לתשומת הלב, המודעות לתנועה אותה מבצעים או לאופן שבו מגיבים, מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של מדיטציה.
מילולית המונח טאי צ'י צ'ואן מתורגם: האגרוף הגדול חסר הגבולות (טאי - גדול, צ'י או ג'י - חסר גבול, צ'ואן - אגרוף מסמל אומנות לחימה). טאי צ'י הוא גם השם של סמל היין-יאנג, הכוונה לצמד ניגודים המשלימים זה את זה. תאוריית היין והיאנג עומדת בבסיס של פילוסופיה סינית והרפואה הסינית, דבר המתבטא היטב בעקרונות היציבה והתנועה הנלמדים בתבנית הטאי צ'י צ'ואן. מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של צ'י קונג - אומנות תנועה בריאותית המאזנת את הגוף והנפש על פי התפיסה של הרפואה הסינית.

אולם הטאי צ'י הוא לא רק צ'י קונג הוא גם אומנות לחימה. את הבסיס ליכולת להלחם רוכשים בתרגילי זוגות. אין הכוונה לקרבות כמו אלה הנהוגים באמנויות הלחימה הקשות, כי אם שיפור היכולת לחוש ביריב/בן הזוג ולנוע ביחד איתו. תרגילי הזוגות מלמדים לא להתנגד ללחץ המופעל עלינו ולא לברוח. על סמך יכולת זו נבנת אומנות הלחימה הכוללת את כל סוגי הטכניקות: אגרופים, בעיטות, דרך בריחים והטלות ועד שליטה מוחלטת בתוקף.
מקורותיו של הטאי צ'י אינם ברורים, בין היתר בגלל הופעותיו והיעלמויותיו החוזרות ונשנות במהלך ההיסטוריה. העדויות הראשונות להופעתו הן בנות כ-400 שנה מהכפר צ'ן בצפונה של סין. עם זאת, ככל הנראה הטאי צ'י לא הומצא בכפר זה.
סגנון הטאי צ'י העתיק ביותר הוא זה של בני כפר צ'ן. כל שיטות הטאי צ'י הרבות שהתפתחו מסגנון זה מתבססות על כתבים קלאסיים המתארים בלשון פיוטית את עקרונות הטאי צ'י.

קראטה

השם קראטה מורכב משתי מילים : "קרא" שפירושו "ריק" ו "טה" שפירושו "יד" וביחד
אומנות היד הריקה.
הקראטה התפתח ביפן ותרמו לפיתוחו סגנונות לחימה סיניות.

השיטה הגיעה בשלב מסויים לאיי ריוקיו ופותחה באי אוקינאווה. באותו הזמן היו האיים תחת שליטה יפנית אחזקת נשק הייתה
אסורה וכל כלי הנשק הוחרמו ומכאן התפתח הקראטה במובן של הגנה עצמית ללא נשק לקראטה שאנו מכירים היום.
בתקופה ההיא הקראטה נלמד במחתרת בסודיות והאיש הראשון שייסד את הקראטה היה "שושו מאטסומורה".
בשלב מאוחר יותר יצא מדריך בשם "ג'יצ'ין פונוקושי" להציג את הקראטה ברחבי יפן והפכה לאומנות לחימה פופולארית.
ג'יצ'ין פונוקושי איחד שתי שיטות קראטה "שורי-ריו" ו "שורין-ריו" לשיטה אחת "שוטו" שפרושה "רשרוש העלים ברוח".
בחלוף השנים פתחו תלמידיו וריאציות משלהם לקראטה והשם קראטה הפך להיות שם כללי לאומנויות לחימה יפניות רבות
בעוד ששיטתו של ג'יצ'ין פונוקושי קיבלה את השם "שוטוקאן קראטה".
שיטות קראטה נפוצות היום הינן :"שוטוקאן קראטה","קראטה דו","שיטוריו" ועוד...

קאטה : היא מילה יפנית המתארת קרב , המבוצע כנגד יריב מדומה , שבמהלכו מבצע המתאמן סדרת תנועות קבועה מראש
ובה טכניקות של הגנה והתקפה,בדרך כלל התנועות כרוכות בצעדים ובפניות. אימוני הקאטות מיועדים לפתח את יכולת הלוחם
ולשפר את מוכנותו לקרב אמת.

תלמידי קראטה מתקדמים לומדים גם שימוש בכלי נשק מסורתיים(קובודו) כגון :

סאי - מעין קלשון יד בעל שלוש שיניים שהאמצעית שבהן ארוכה
טונפה - מעין אלה עם ידית נוספת ב 90 מעלות לגוף
ג'ו - מוט קצר
בו - מוט ארוך
נונצ'קו - שני מקלות קשורים בשרשרת או חוט.
קאמה - כלי דמוי מגל בעל ידית עץ ולהב מתכת חד דמוי סהר.

כלי הנשק הם וריאציות על כלים חקלאים שהיו בשימוש באוקינאווה : הטונפה שימשה לסיבוב אבן ריחיים , הנונצ'קו הוא
וריאציה של מורג לדייש וכדומה...

ג'ודו

אומנות לחימה מודרנית בעלת אופי ספורטיבי(ספורט אולימפי) , פרוש המילה ג'ודו , ג'ו=רכה , דו = דרך , הג'ודו נוסדה בסוף המאה ה 19 ביפן על ידי פרופסור ג'גורו קאנו. קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו , הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות,שכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה המאפשרת להלחם בכל הכח בלא להפצע,להרוג או להטיל מום ביריב. ב 1886 פתח בטוקיו בירת יפן את מכון קודוקאן לג'ודו ומכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.

אימוני הג'ודו מורכבים מחימום מיוד אווצ'יקומי(כניסות לתרגילים מבלי להפיל),תרגול כניסות,תרגול הטלות משלושה סוגים עיקרים :
כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש בידיים,כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש באגן וכאלו שנעשות באמצעות הרגליים.
כמו כן ישנן הטלות שמבוססות על הקרבה שבה המתחרים נופלים ומפילים באופן זה או אחר את היריב יחד עמם.
חלק חשוב באימון הוא ה"רנדורי" - הקרב הידידותי שנעשה בשתי צורות עיקריות : טאצ'י ואזה - בעמידה ונה-ואזה על הארץ
(קרב קרקע) בקרקע מתורגלים ונלמדים ריתוקים,חניקות ובריחים , בנוסף יש בג'ודו גם "שיאיי" שהוא קרב לפי חוקי הג'ודו
המתרחש עד להשגת איפון או בצבירת חלקי נקודות עד לסוף הזמן.
חלק נוסף חשוב בתרגול הג'ודו הוא תרגול קטות,סדרות של תנועות ותרגילים המסייעים מאוד להתפתחות התלמיד כלוחם ג'ודו
וכאדם.

ניקוד :

קוקה - הטלה על העכוז או על העורף , עבירה ראשונה של היריב = 3 נקודות.
יוקו - הטלה על הצד,עבירה שנייה של היריב = 5 נקודות
וואזרי - הטלה על חצי גב (בין גב לצד) או הטלה על הגב שנעשית באיטיות,עבירה שלישית של היריב נחשב חצי איפון=7 נקודות
איפון - הטלה על הגב,ריתוק עד 25 שניות,עבירה רביעית,הונסוקומקה (עבירה שמסכנת את חייו של התחרה או עלולה לגרום לפציעתו) = 10 נקודות וניצחון.

עבירות :

1 - יציאה סתמית מחוץ לאזור הקרב , ודחיפת היריב מחוץ לאזור הקרב בלי פעילות ג'ודו.
2 - הפגנת פאסיביות.
3 - הכנסת אצבעות לשרוולו של המתחרה.
4 - נפילה על הברכיים מבלי לערער את שווי המשקל של המתחרה.

סומו

סומו הוא הוא ענף ספורטיבי, בו מתקיים קרב מגע בין שני מתאבקים גדולי גוף הנאבקים בתוך זירה עגולה. הספורט הינו יפני במקורו והוא נקשר בתרבות היפנית לטקסים רוחניים רבים.
חוקים לנצחון בקרב סומו

הקריטריונים לנצחון בקרב סומו הינם פשוטים וברורים, ומגדירים למעשה את המפסיד ולא את המנצח:

• המתאבק הראשון שנוגע ברצפה בכל איבר למעט כפות רגליו - מפסיד.
• המתאבק הראשון שנוגע עם כל חלק בגופו ברצפה שמחוץ לזירה העגולה - מפסיד.
• מתאבק אשר משתמש בטכניקה פסולה או מבצע קִינג'יטֶה (עבירה) - מפסיד.
• נפילתה של המאוואשי (אבנט) גורמת לפסילת המתאבק.
• מתאבק יכול להיות מוכרז כמפסיד גם ללא קשר לחוקים הנ"ל אם הוא הגיע למצב שהוא לא יכול להלחם ביריבו. מצב זה הינו נדיר מאוד בסומו של ימינו.

על פי רוב, קרבות הסומו נמשכים שניות ספורות בלבד עד שאחד המשתתפים מופל לרצפה או נהדף אל מחוץ לזירה.

הדוהיו - זירת קרב
לזירה בה נערכים קרבות הסומו קוראים ביפנית דוהיו , זו היא במה מוגבהת עשויה תערובת של חול וחימר. את הזירה תוחם חבל עגול אשר נקרא טאווארה, קוטרו 4.55 מטרים והוא לרוב עשוי מסיבי אורז. בתוך המעגל ישנם שני קווים לבנים אותם אסור לעבור לפני תחילת הקרב. מחוץ לחבל מפוזר חול דק מאוד אשר מכונה "עין הנחש" ואשר עוזר לשופט לקבוע באם אחד המתמודדים נגע עם גופו מחוץ לזירה.

קנדו

קנדו (剣道) היא אמנות לחימה יפנית בחרבות, שפותחה במאה ה-16 כדי לאחד מספר רב של טכניקות שונות. משנת 1975 ואילך הוגדר הרעיון מאחורי הקנדו כ"לחנך את הרוח האנושית על-ידי יישום עקרונות הקטאנה". מכאן שקנדו הוא משמעת עצמית, בזמן שטכניקת הלחימה היא קנג'יטסו.
קנדו נלמד עם "חרבות" עשויים מבמבוק חצוי (הנקראים "שינאי") ומגן גוף וראש ("בוגו"). לעוסקים בקנדו קוראים קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ ("בוקן" או "בוקוטו"), בקטאנה או באיאייטו, ובקודאצ'י (חרבות ממתכת - הקאטנה ארוכה, קודאצ'י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקאטנה אבל לא חדה) כדי לתרגל קאטות. בקנדו מודרני יש שני סוגי התקפה - חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר.
בקרבות ניתנות נקודות כשההתקפות מבוצעות היטב ובשליטה נכונה, ומלווה בצעקה (ביפנית) בהתאם לסוג ההתקפה. תקיפת ראש תלווה בצעקת "מן" (ראש), דקירת גרון - "טסוקי"(דקירה), תקיפת אזור בטן/חזה - "דו" ולפרק היד - "קוטה"(יד קטנה). המנצח הוא הראשון שמקבל 2 נקודות.
התאחדות הקנדו הבינלאומית (The International Kendo Federation) מונה 44 מדינות. התחרויות הבינלאומיות נערכות מדי כל שלוש שנים, מאז 1970, כשה-IKF נוסדה.

הקנדו, "דרך החרב", כוללת בתוכה את תמצית העקרונות באמנויות לחימה יפניות. מאז ממשלת הסמוראים הקדומה ביותר, במהלך תקופת קאמאקורה (1185-1233), סיוף, ביחד עם רכיבה על סוסים וקשתות, היו עיסוקיהם המלחמתיים העיקריים של השבטים הצבאיים. בתקופה זו, הקנדו התפתח תחת השפעה חזקה של זן בודהיזם.
מאז, לוחמים רבים הגיעו להארה באמצעות אימון בקנדו. הלוחמים הללו יסדו בתי ספר לאימון בקנדו אשר התמשכו מאות שנים, ואשר מעצבים את בסיס האימון בקנדו כיום. שם כל בית ספר מיצג את תמצית ההארה של מקימו.

לבוש

• בוגו (Bogu) היא מערכת השריון שבה משתמשים באמנות הלחימה קנדו. המערכת מורכבת מארבעה חלקים: מן, קוטה, דו וטרה.
• מן (Men) - קסדה אשר לובשים על הראש במטרה להגן מחיתוכי פנים או ראש. מתחת למן נמצא הצוקי, המגן על הגרון מהדקירה היחידה המותרת בקנדו, צוקי (דקירה לגרון).
• קוטה (Kote) - מגני פרק כף היד, מגנים מפני חיתוך פרקי כף היד, קוטה.
• דו (Do) - מגן החזה והבטן, מגן כנגד חיתוכי הבטן, והחזה, וצדי הגוף - הידארי דו (חיתוך צד שמאל) ומיגי דו (חיתוך צד ימין).
• טארה (Tare) - מגן החלק התחתון של הגוף. על הטארה כל קנדוקה מרכיב את תג השם שלו ושם הדוג'ו בו הוא מתאמן, לתג זה קוראים זקן (Zekken).

[zoro217]

סמבו

סמבו היא אומנות לחימה שנוסדה בברית המועצות , ממציא הסמבו היה אנטולי קרלמפייב סמבו ברוסית זה ראשי תיבות של "הגנה עצמית ללא כלי נשק". הסמבו משלבת מוטיבים מהיאבקות ואומנויות לחימה כמו ג'ודו.
למרות שהסמבו נוסד כאומנות לחימה אחת , כיום ישנן כמה גרסאות של סמבו :

סמבו ספורט – דומה לג'ודו,ג'יו ג'יטסו והאיבקות. התחרות דומה לתחרות ג'ודו אבל יש כמה הבדלים בחוקים לדוגמה,בניגוד לג'ודו , בסמבו מותרות נעילות עקב,ברך ורגליים,אבל אסור לחנוק.

סמבון להגנה עצמית – דומה יותר לאייקידו ואייקיג'וטסו , כיוון שגרסה זו נועדה אך ורק להגנה מפני תוקפים(חמושים ולא חמושים).

קומבט סמבו – דרך זו פותחה עבור הצבא וממנה כנראה מורכב הסמבו כיום.

קומבט סמבו ספצנאז(כוחות מיוחדים) – ידוע גם כ "סיסטמה" , זוהי שיטת הלחימה בה משתמשות חלק מהיחידות המובחרות ברוסיה.שיטה זו שונה מאוד מסמבו וקרובה אליו רק בשם. ההבדל בין קומבט סמבו לסמבו הוא שסמבו היא אומנות לחימה המשלבת אגרופים והיאבקות,עם דגש רב יותר על האיבקות. קומבט סמבו לעומתה היא אומנות לחימה המיועדת להשתלטות מהירה על היריב,ללא חן רב או גרימת נזק לטווח ארוך בנוסף קומבט –סמבו משלבת אימונים בנשק וטכניקות לפירוק נשק.

סמבו קרבי הוא הגרסה המקורית של הסמבו , הכל התחיל בזמן שאנטולי רצה להמציא טכניקה שתעזור למשטרה ולצבא , לכן טס והסתובב בכל העולם ולמד כל מיני סוגי טכניקות
ואומנויות לחימה.לבסוף החליט לשלב את הכל למשהו אחד סמבו – אחרי זה אנטולי הלך לסטלין(נשיא רוסיה באותה עת) ואמר לו שהמציא משהו חדש בשם סמבו , סטלין אמר נבדוק ושלח הרבה אנשים שמומחים באומנויות לחימה ואנטולי ניצח אותם, וסטלין הסכים להפוך את הסמבו למשהו רישמי.

ג'יו-ג'יטסו

ג'יו-ג'יטסו הינו למעשה שם כולל לאומנויות לחימה בהן התמחו הסמוראים. הג'יו-ג'יטסו מורכב משתי מילים ג'יו=עדין וג'יטסו=אומנות.
הג'יו-ג'יטסו נחשבת לאם אומנויות לחימה רבות בניהם הג'ודו,האייקידו ורבות אחרות.

הג'יו-ג'יטסו שימש לסמוראי כנשק בדיוק כפי ששמשה חרבו. כל סמוראי למד טכניקות של נעילת מפרקים,שבירת עצמות וחניקות
ואף נשא עימו תרשימים ובהן נקודות חיוניות בגוף האדם לתקיפה.אמנות הלחימה ג'יו-ג'יטסו - משלבת טכניקות הגנה והתקפה למטרת הכנעתו ונטרולו של היריב מכל מצב של התקפה בעזרת נעילת מפרקים,שבירות וחניקות.

ב- 1914 הגיע האלוף היפני מאסטר אסיי מאדה לברזיל שם עמד מאדה בראש קהילה שהיגרה מיפן לברזיל ואחד האנשים שעזרו למאדה בביסוס הקהילה היפנית היה פוליטיקאי בשם גאסטו גרייסי. לאות תודה והערכה לימד מאדה את בנו של גאסטו, קרלוס גרייסי, ג'ו ג'יטסו .קרלוס גרייסי לימד את שאר אחיו, אשר הבולט בהם היה אחיו הצעיר, הליו גרייסי.
הליו גרייסי שהיה אדם קטן ממדים, התקשה לבצע מהלכים מול אנשים גדולים וחזקים כיוון שהטכניקות שלמדו ממאדה הצריכו כוח. בכדי להתגבר על מכשול זה החל הליו לפתח את מה שלימים יקרא או ג'ו ג'יטסו ברזילאי הליו התבסס על העקרונות שלמד ממאדה, אבל שיפר וליטש את הטכניקות כדי שיתאימו לו, במטרה לבצען ללא הסתמכות יתרה על כוח.ב- 1925 נפתח הדוג'ו הראשון בברזיל ע"י משפחת גרייסי וזו למעשה הייתה אבן הפינה להתפתחות הג'ו ג'יטסו הברזילאי.
שליטתם המוחלטת של קרלוס, הליו ובניהם בזירות הלחימה, הקנו למשפחת גרייסי הרבה כבוד בברזיל, אך התפנית הגדולה בעולם קרתה ב 1993 כאשר רויס גרייסי (בנו של הליו) הביס באירוע ראשון מסוגו בארה"ב של ULTIMATE FIGHTING CHAMPIONSHIP שנקרא VALE TUDO לוחם אחר לוחם וזכה בטורניר. האירוע הזה היה מאוד מתוקשר והגיעו אליו אלופים רבים כולל אלופי עולם לשעבר האירוע הזה הוביל לאירועים נוספים כאלו גם בארה"ב וגם ביפן. כיום ישנם עשרות טורנירים כאלו בעולם (חלקם עם יותר חוקים, חלקם עם פחות) והשליטה של משפחת גרייסי ושל תלמידיהם ברורה.

היאבקות

היאבקות היא ספורט או משחק המדמה קרב פנים אל פנים בין שני יריבים לא חמושים. ההיאבקות מבוססת על התגוששות כלומר על תפיסת גופו של היריב, לפיתות ותנועות משיכה והדיפה. המתאבקים חייבים ללבוש בגד גוף צמוד, כך שאי אפשר לתפוס את הבגד של היריב במהלך ההתגוששות (בניגוד לג'ודו). משיכת שיער היריב אסורה,גם בעיטות, סטירות והפעלת אגרופים אסורות.
הקרב נערך בין שני יריבים, בזירה עגולה (לא מגודרת), לעיני שופט. ניצחון מידי בקרב מושג על-ידי ריתוק הכתפיים והשכמות של היריב למזרון למשך מספר שניות ברציפות. אם הסתיים הקרב ללא הכרעה, נקבע המנצח לפי מספר הנקודות המוענקות על ביצוע תרגילים ועל שליטה בקרב.
קיימים שני סגנונות היאבקות עיקריים:

היאבקות יוונית-רומית :
היסטוריה :
מקורו של הסגנון היווני-רומי בצרפת במאה ה-19. על אף השם שניתן לו, אין קשר בין סגנון ההיאבקות הזה להיאבקות שהייתה נפוצה כספורט ביוון ורומא בעת העתיקה.
כללים :

בהיאבקות יוונית-רומית, האזורים המותרים ללפיתה בגוף היריב הם פלג הגוף העליון, למעט אצבעות הידיים. את העורף מותר ללפות ביד אחת בלבד, כדי למנוע חנק. אסור ללפות את רגלי היריב, אסור להשתמש ברגלים כדי להפיל או לבעוט. כמו כן אסור להכות, להפעיל מרפקים או לנגוח.משך הקרב הוא שש דקות בשני סיבובים (שלוש דקות, הפסקה של חצי דקה, ועוד שלוש דקות). הוא נערך על מזרון עגול בקוטר של 7 מטר. המתמודדים לובשים בגדי גוף (טייטס) הדוקים כדי למנוע אחיזה בבגד. כדי להקל על השופטים בחלוקת הנקודות ובמתן הוראות למתאבקים, מקובל שמתאבק אחד לבוש בבגד אדום והאחר בבגד כחול.
הניצחון בקרב מושג באחת משלוש דרכים:

1. ריתוק היריב כך ששתי הכתפיים והשכמות נוגעות במזרון בצורה מלאה, למשך שלוש שניות לפחות (לפי התרשמות השופט), כשהיריב נמצא בתוך תחום הזירה.
2. השגת פער של יותר מעשר נקודות מול היריב. לדוגמה, התוצאה 12:1 מביאה לסיום הקרב ולהכרזת המוביל כמנצח.
3. הובלה בניקוד בתום הזמן שהוקצה לקרב, ובלבד שהמוביל צבר 3 נקודות לפחות.

במצב של תיקו או היעדר הכרעה לפי הכללים הנ"ל, מאריכים את הקרב עד להכרעה. ההכרעה במצב כזה מושגת בשיטה המכונה "מוות פתאומי" (sudden death) - המנצח הוא המתאבק הראשון שהצליח להשיג נקודות בזמן ההארכה.
בהיאבקות יוונית-רומית מקבל המתאבק נקודות במקרים הבאים:

• 3 נקודות על הטלה "נקייה" - הטלת היריב כך שהוא פוגע עם הגב במזרון.
• נקודה אחת על הטלת היריב כך שהוא נופל על הבטן.
• נקודה אחת על הורדת היריב למצב כריעה ("פרטר") כשהמתאבק תופס אותו מאחור.
• 2 נקודות על גלגול היריב על פני גוף המתאבק (כלומר תפיסתו מאחור כשהוא במצב "פרטר" וביצוע גלגול של 360 מעלות יחד איתו).
• 5 נקודות מוקנות לפי שיקול דעתו של השופט על הטלות יפות ונקיות במיוחד. למשל, הטלת היריב לאחור ב-180 מעלות (המכונה "הטלת גשר" כי בסופה נמצא המתאבק בתנוחת "גשר").

סגנון ההיאבקות היוונית-רומית נותן יתרון למתאבק המתגונן לעומת המתאבק שיוזם את ההטלה. מתאבק שצבר מספר נקודות גבוה עלול "להתבצר", כלומר להימנע ממגע ישיר עם היריב, או התכדרות על המזרון למשך זמן רב כדי למנוע מהיריב לתפוס אותו. תופעה זו מכונה "פאסיביות בקרב", וכדי למנוע אותה מטיל השופט עונשים על מתאבק שמפגין פאסיביות. יש שני סוגי עונשים עיקריים - הענקת נקודות ליריב, או הפסקת הקרב והתחלתו מחדש ממצב "פרטר", כך שהמתאבק שנענש כורע על כפות הידיים והברכיים ויריבו מתייצב מאחוריו. במקרים קיצוניים מסוג זה יכול השופט לפסוק ניצחון טכני.

משטר אימונים :

משטר האימונים בענף זה (בארץ ובעולם) הוא תובעני מאוד, אפילו בעיסוק חובבים. ההיאבקות דורשת שילוב של כוח פיזי רב, המפותח באימוני משקולות וקרבות, שליטה טכנית בהטלות ולפיתות, המפותחת באימוני טכניקה, ויכולות לב-ריאה טובות (הקרבות הם מאמץ קיצוני ומתיש), המפותחות באימוני ריצה וכושר כלליים.בענף ההיאבקות בארץ ישנה נטייה לראות בקבוצת האימון "קומונה" שכל חבריה מחויבים לתרום לתחזוקת אולם האימונים ולהירתם זה לעזרת זה. ישנה רוח תחרותית עזה, דרישה לנאמנות למשטר האימונים ומחויבות להתייצב לכל אימון ותחרות (אפילו אם המתאבק הוא חובב). בישראל רוב העוסקים בהיאבקות יוונית-רומית הם עולים מברית המועצות לשעבר, כך שהספורט מהווה עבורם גם קבוצת תמיכה תרבותית.

היאבקות חופשית :

סגנון היאבקות הדומה להאבקות יוונית-רומית, אולם הוא מודרני יותר והחוקים בו שונים במקצת. גם סגנון זה הוא ענף אולימפי.
כללים

כללי ההיאבקות החופשית דומים להיאבקות היוונית-רומית, למעט הבדל מהותי אחד: בהיאבקות חופשית, מותר ללפות רגליים, ולהשתמש ברגליים במהלך הקרב לצורך ריתוק. הבדל זה יוצר סגנון קרב שונה לחלוטין- בעוד בסגנון היווני רומי היריבים זקופים יחסית, עם נטייה קלה של החזה קדימה ומרפקים צמודים לגוף, הרי שבהאבקות חופשית היריבים נלחמים במצב כריעה שבו ידיהם כמעט נוגעות ברצפה וגבם בזווית ישרה לרגליהם.הניקוד בהיאבקות חופשית ותנאי הניצחון זהים להיאבקות יוונית-רומית, אולם מגוון התרגילים וההטלות גדול יותר עקב מידת החופש הנובעת משימוש ברגליים.
משטר אימונים

דומה מאוד להיאבקות יוונית-רומית, וכולל תרגילי אקרובטיקה (לפיתוח גמישות וכוח), תרגילי כושר, אימוני טכניקה ואימוני קרבות.
מאחר וקרבות ההאבקות (בשני הסגנונות) הם לפי קטגוריות משקל צרות יחסית (ברוחב חמישה-עשרה ק"ג), ישנה נטייה של מתאבקים להיכנס למשטר דיאטה מיוחדת לפני השקילה בתחרות. משטר זה כולל ריצות עם לבוש חם מאוד (כולל שקיות ניילון שמעליהן מעילים) ושהות בסאונה על מנת לעודד הזעה, והימנעות מצריכת פחמימות. התועלת בנוהג זה מפוקפקת, שכן לעתים המתאבק מצליח להגיע לקטגוריה נמוכת משקל, אולם המאמץ לאבד משקל מתיש אותו כך שהוא מובס בקרב בקלות.
בארץ קיים מספר גדול יחסית של ילידי הארץ העוסקים בהיאבקות חופשית, בניגוד להיאבקות יוונית-רומית שהיא נחלתם הכמעט בלעדית של יוצאי ברית המועצות לשעבר.

איאיידו

איאיידו (居合道 iaidō), הנקראת לפעמים איאייג'וטסו (居合術 iaijutsu), או באטוג'וטסו (抜刀術 battōjutsu), היא אמנות שליפת הקטאנה, שיסוף היריב, והחזרתה של הקאטנה לנדן, בתנועה זורמת אחת. בימינו, העוסקים באיאיידו משתמשים, בדרך כלל, באיאייטו (חרב קהה המשמשת לאימונים) ולא בשינקן (חרב חדה במיוחד), לפחות בשלבי הלימוד הראשונים.
הדגש באמנות לחימה זו הוא על שליפת החרב ולמעבר להתקפה במהירות המרבית. מצבי ההתחלה יכולים להיות מעמידות קרביות או מתנוחות ישיבה ועמידה רגילות. העוסקים באיאיידו צריכים לצפות למתקפת פתע בכל רגע, והיכולת להגיב במהירות מכל תנוחה יום-יומית נחשבה לחיונית.

הטנשין שודן קאטורי שינטו ריו כלל בתוכנית הלימודים שלו איאייג'וטסו כבר במאה ה-15 ובתי ספר שהוקדשו רק לשליפת החרב הופיעו מתישהו במהלך המאה ה-16 או בתחילת המאה ה-17. רוב בתי הספר המודרניים מחשיבים סמוראי בשם האיאשיזאקי ז'ינוסקה מינאמוטו נו שיגנובו (1546-1621) כמייסד האיאיידו. מעט מאוד ידוע על חייו, ויש חוקרים הטוענים שהוא לא היה קיים כדמות היסטורית כלל. שני בתי-הספר הגדולים לאיאיידו כיום, מוסו שינדן ריו (Muso Shinden Ryu) ומוסו ג'יקידן איישין ריו (Muso Jikiden Eishin Ryu), טוענים לשושלת שהתחילה מהיישיזאקי.
בדרך כלל, איאיידו - משמעותו אומנות הלחימה לשיפור עצמי שמלמד ה-(All Japan Kendo Federation (AJKF והתאחדויות איאיידו אחרות, בזמן שטכניקות לחימה עתיקות יותר הנלמדות בקוריו (koryu) נקראות איאייג'וטסו. את המילה "איאיידו" קבע נקאיאמה האקודו בתחילת המאה ה-20. לפניו השתמשו בשמות אחרים, כגון באטו (battō), באטוג'וטסו (battōjutsu) וסאיאה נו אוצ'י (saya no uchi).
החלק החשוב באיאיידו, הנקרא לפעמים "החיים של האיאיידו", הוא הנוקיטסוקה (nukitsuke). זוהי טכניקת שליפה מהירה מאוד, שבה הנדן נמשך לאחור במקביל לשליפת החרב ממנו. בעזרתה ניתן להגיע למצב של התקפה בשיסוף במהירות.

[MartialArtist]

שים קרדיט לאתר שממנו לקחת את זה.

תודה בכל זאת.

וככה לכולם, כשאתם לוקחים מידע מאתר אחר תנו קרדיט.

[zoro217]

טאקוונדו

הטאקוונדו היא אומנות לחימה קוריאנית , פרוש המילה טא - קוון - דו הוא "אומנות לחימה עם היד והרגל". הייחודיות של
הטאקוונדו מתאפיינת בבעיטות , כאשר צופים בקרב טאקוונדו מייד שמים לב שרוב הפוקוס הוא על בעיטות אולם בטאקוונדו
ישנם גם טכניקות ידיים ברמה גבוהה , כולל שילוב של אייקידו שזה בעצם הפלות וקרב מטווח קצר יותר.
הטאקוונדו מתבסס בעיקר על גמישות וכוח שנוצר מתנופת האגן.
הטאקוונדו מוכר לא רק כאומנות לחימה אלא גם כספורט אולימפי מאז 1988. בטאקוונדו הספורטיבי ישנה שיטת ניקוד
בעזרתה קובעים את המנצח בקרב , לדוגמא בעיטה לבטן = נקודה ובעיטה לראש = שתי נקודות .
בטאקוונדו הספורטיבי מכות לראש עם היד אסורות.

פומסה : סדרה של מכות ותנועות מול יריב דמיוני אשר מטרתה לתרגל נשימה,ריכוז ובעיקר הגנות והתקפות במגוון מצבים
דימיוניים. בפומסה יש ביטוי לפן הפילוסופי של לחימת הטאקוונדו אשר אומרת שאין מסיימים מהלך בתנועה הגנתית.

הושינסול : לימוד התגוננות מפני תקיפת סכין,מקל,אגרוף ואקדח מטווח קצר.

קפואירה

אמנות לחימה הבולטת בתנועותיה הריקודיות אשר מקורה בעבדים הברזילאים. שורשי הקפואירה מתייחסים לאלמנטים של קרב
הכוללים התקפה והגנה אך המינוח המקובל בקפואירה הוא "משחק". יש הרואים בקפואירה ריקוד שכן קבוצות מסוימות שמות
דגש רב יותר באימוניהן על אלמנטים ואקרובטיקה ומנגד קבוצות אחרות מדגישות את אומנות הלחימה.
הקפואירה התפתחה בברזיל כאמצעי להגנה עצמית שימור המסורת והעלאת מצב הרוח בתקופת הכיבוש של פורטוגל בברזיל
שבה הובאו לברזיל עבדים ממערב אפריקה בעיקר מסודאן,אנגולה,קונגו ומוזמביק.
העבדים ששאפו לצאת לחופשי היו חייבים להתאמן על מנת להלחם על חירותם , אולם לא יכלו להתאמן בלחימה עקב החשש
שיתגלו בפעילות מעין זו ויענשו על כן שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד כדי שלא יעוררו חשד בשעה שהתאמנו.

ב1888 בוטלה העבדות בברזיל עם שחרורם התפזרו העבדים האפריקאים בערי המדינה ובשל המחסור הקשה בתעסוקה
נוצרו כנופיות פשע רבות על ידי העבדים המשוחררים, הם המשיכו בתרגול הקפואירה וכך נוצרה לה תדמית חתרנית ופושעת
אשר הובילה להוצאתה מחוץ לחוק בשנת 1892. הקפואירה רק ירדה למחתרת והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות
את זהותם האמיתית. לוחמי הקפואירה אימצו מקצב בשם "קוואלריה" כדי להסוות את אימוני הקפואירה ,ברגע שהיו מגיעים
שוטרים לסביבה היו עוברים לנגן "קוואלריה" עד אשר כולם קלטו שהשוטרים מגיעים ואז שוב משנים את המקצב לסמבה
ושני השחקנים שבהודה(מעגל הלחימה בו נלחמים שני הקפואריסטות אחד נגד השני) היו עוברים מיד לריקוד כלשהו כגון סמבה.
עד 1920 אסר החוק בברזיל על עיסוק בקפואירה. בשנת 1937 הוזמן מסטרה בימבה(מנואל דוס ריס משאדו) לארמון הנשיאות
להדגים את אומנותו, לאחר מכן הוא זכה לאישור לפתיחת בית הספר הראשון לקפואירה בברזיל , שם לימד קפואירה רג'יונל
(סגנון מהיר ומורם יותר מהקרקע המתאפיין בתנועות אקרובטיות גמישות ואשר בו חשיבות חשיבות רבה יותר לטכניקה ואסטרטגיה)
בשנת 1942 פתח מסטרה פסטיניה את בית הספר הראשון לקפואירה אנגולה(סגנון המתאפיין בקרב מגע נמוך,הדורש ערמומיות ותכסיסנות מסוימת ומעניק תשומת לב ייחודית למסורת וטקסיות) במדינת באהיה , בסופו של דבר העביר הסנאט בברזיל חוק
המכריז על הקפואירה כספורט לאומי ושני המורים זכו להכרה כאבות הקפואירה.

הרודה(ההודה) - מעגל הלחימה

הרודה זה מעגל אשר הקבוצה יוצרת מסביב לשני שחקנים ,הנוכחים ברודה שרים ומוחאים כפיים וחלקם גם מנגנים במגוון כלים
ייחודיים. לרודה יש מנהיג והוא בדרך כלל המורה או הלוחם המנוסה ביותר המנגן בבירמבאו הראשי. בסמכות המנהיג לעצור
את הרודה בכל שלב,לסמן לאלו המבקשים להיכנס לשחק את הזמן בו הם רשאים להיכנס והוא מכתיב את קצב השירה והנגינה.
המשחק לא כולל מגע רב בעוד שנבוג לערוך קרבות בהם מותר להפיל את היריב. התנועות ההתקפיות של הקפואירה מורכבות
ברובן מבעיטות והכשלות כשקיים שימוש גם בידיים ובאגרופים אך הוא פחות נפוץ בנוסף משולבים בקרב תרגילי אקרובטיקה
וגמישות שנועדו לתמרן סביב המעגל והיריב כמו גם על מנת להדגים את כישורי הלוחם. תרגילים רבים משלבים התקפה בתרגילי
ראווה ומשלבים עמידות ידיים וראש , גלגלונים,קפיצות,פליק פלקים וסלטות יחד עם בעיטות ואגרופים.

כלי הנגינה

בירמבאו - כלי חד מיתרי העשוי בצורה של קשת עץ ומיתר ברזל אשר אליהם מהודקת בחוט תיבת תהודה עגולה בגדלים שונים
אשר קובעים את צלילו ואת שמו(ג'ונגה,ויולה או מדיה).

אטאבאקי - תוף באס גדול שאחראי לשמירת מקצב קבוע.

פאנדירו - סוג של תוף מרים.

מחיאות כפיים במקצב כפול או משולש.

סדר תחילת הנגינה - ראשית מתחילה הג'ונגה עם המקצב הראשי של אותו סגנון משחק , לאחר מכן מצטרפים המדיה והויולה
ולאחריהן האטאבאקי ולבסוף הפאנדירו ולאחריו הכפיים.

ג'יט קון דו

השיטה מבוססת על שכלול היכולת הגופנית והנפשית ומתבססת על שיטות סיניות. השיטה משלבת טכניקות רצופות של התקפות והגנות מהירות,מתוזמנות ומדויקות במקביל,אשר מאפשרת שליטה מלאה על כל יריב.
מייסד שיטת ה JKD הוא ברוס לי , אשר איחד את הפילוסופיה הסינית עם השיטות היעילות ביותר להתגוננות מושלמת. פרוש המילים JKD - JEET KUNE DO הוא "דרך האגרוף המיירט".

ב JKD התנועה היא ספונטנית , המתאמנים לא חייבים ללבוש חליפה , הם לא מתאמנים על תנועות של קאטות והם לא מבזבזים זמן אימון על טכניקות מורכבות בגלל המסורת רבת השנים שלהן.
כשמגיע רגע ההתקפה , ההתקפה של היריב הופכת להיות ההתקפה שלך ונותנת לך מרחב יצירתי והתקפי משלך.
בלוחמת ה JKD נכנסים פנימה , מרגישים את היריב ולא נותנים לו להתחיל את הקרב כלל.
הלוחם המיומן ב JKD ישתמש בכל מכה שרק ניתן : אגרופים ,נגיחות,משיכה בשיער,בעיטות,שליחת ידיים לעיניים ולצוואר ,מכה לאשכים ועוד... המכות האולטימטיביות הפשוטות והיעילות ביותר.

הפילוסופיה שמאחורי ה JKD :

יין ויאנג זוג של כוחות משלימים הדדיים שפועלים באופן רצוף ביקום. החלק השחור של העיגול נקרא יין והוא מסמל את השלילי ביקום , החלק הלבן המשלים של העיגול נקרא יאנג ומסמל את החיובי. לפי הגישה הסינית היין והיאנג אינם ניגודים אלה משלימים אחד את השני.
ביין יש נקודה לבנה על החלק השחור וביאנג נקודה שחורה על החלק הלבן כדי להראות את האיזון בחיים. שום דבר לא יכול לשרוד לאורך זמן אם אין לו חיוביות ושליליות.
כך גם הלוחם חייב להיות גם חזק וגם רך ועדין. לוחם חזק שיודע גם להשתמש ברכות שלו , אף אחד לא יוכל לחדור את ההגנה שלו.
למשל לתוקף שיש לו כוח , המגן לא צריך להתנגד לו בכוח אלא להלביש צורה אחרת של לחימה על התוקף , לעקוב אחר התנועה של היריב בלי התנגדות אלא בצורה ספונטנית ולהוביל את התנועה של היריב לכיוון שהמגן רוצה וע"י כך לגרום לו מפלה.

אסקרימה

האסקרימה היא שם כולל-ג'נרי לסגנונות אומנויות לחימה פיליפיניות רבות ובעלות סגנונות ותתי סגנונות רבים ומגוונים.כמו כל השיטות הפיליפיניות האסקרימה לסוגיה השונים מתמחה בלחימה מטווח קצר ושמה דגש על שימוש ולוחמה במגוון רחב של כלי נשק. לוחם בשיטת האסקרימה מכונה אסקרימדור.
שיטות האסקרימה הושפעו רבות מסגנונות יפנים וגדולי המאסטרים בשיטות ורבים ממתאמני ומייסדי הסגנונות למדו בעבר קראטה, ג'ודו,ג'יו-ג'יטסו. היו גם השפעות רבות מהכובש הספרדי בכל הנוגע לשימוש בכלי נשק להביים, מסייף ועד מגוון רחב של שימוש בחרבות ופיגיונות שהיו מאוד מגוונים מאזור אירופה. לוחמי אסקרימה עושים כיום שימוש נרחב בלימוד לחימה בשילוב כלי נשק שונים, כגון מקל קצר, שני מקלות, לחימה בסכין, לחימה בשני סכינים, סכין מול סכין, סכין מול מקל, מקל עם סכין ועוד. שיטת האסקרימה חייבת את עושרה הלחימתי לגישה הפתוחה של אנשיה ולמגוון האתני והתרבותי הרב שלה. המצב שבו הפיליפינים היא מדינת איים אשר מפוזרים ומנותקים זה מזה, יצרה הפרדה בין הסגנונות השונים של האסקרימה והתפתחות של סגנונות רבים ושונים זה מזה.

המצב הכלכלי והחברתי בפיליפינים, האלימות הקשה והפשיעה הרחבה בנוסף למלחמות השבטיות חייב את הפיליפינים להתאים את עצמם וליצור שיטות יעילות וחזקות להגנה עצמית. האסקרימה נחשבת בעולם על שלל סגנונותיה לאחת מהשיטות המבוססות מציאות מהטובות בעולם ואף מכונה לעתים "כקרב מגע פיליפיני". במלחמת העולם השנייה לחמו אסקרימדורים רבים בכובש היפני ואחר כך באמריקאי בגבורה ואכזריות רבה.תור הזהב של האסקרימה היה בשנות ה 50, אז נפתחו בתי ספר רבים ללימוד אסקרימה בפיליפינים. מספר המתאמנים גדל בצורה משמעותית. קבוצות של מאסטרים ומתאמנים שיתפו פעולה והתאחדו ויצרו איגודים וסגנונות חדשים רחבים ומגוונים. תחרויות רבות וקרבות רחוב ללא חוקים התקיימו כדי לבחון את יעילות הסגנונות ולמשוך את הקהל לבתי הספר של המנצחים בתחרויות. במהלך התחרויות הללו נוצר סגנון חדש אשר נקרא באלינטאווק, שהוא איחוד של מספר שיטות אסקרימה וארניס. האסקרימה החלה להיות מופצת במערב תודות למספר מהגרים פיליפינים אשר היגרו לארצות הברית בשנות השבעים.

[zoro217]

אגרוף תאילנדי

אמנות לחימה שמוצאה מתאילנד ונקראת מואי תאי בתאילנדית. לוחמה זו פותחה על ידי לוחמיו של המלך במהלך המלחמה
נגד בורמה. במקור אמנות הלחימה פותחה ללוחמה מגבו של פיל , כאשר הלוחם אוחז ביד אחת מקל ובשנייה חרב. במשך
הזמן הועברה אומנות הלחימה גם לקרקע והמשיכה להתפתח במהלך המלחמה. אגרוף תאילנדי נחשב לספורט של מלכים
אשר הם ובניהם למדו והתאמנו במטרה לחזק את הגוף והנפש. האומנות זכתה לפרסומה כאשר בשנת 1767 המלך התאי
הרג את הנסיך הבורמזי בקרב בעזרת אמנות לחימה זו.

חוקי הקרב כיום מתירים כמעט הכל,פרט לנגיחה ביריב והכאתו באזור החלציים , הקרב מסתיים לאחר נוק אאוט או לפי החלטת השופט בדרך כלל לאחר סיום הזמן החוקי.
בטכניקה הבסיסית להתקפה באגרוף תאילנדי משתמשים במרפקים,בברכיים,ברגליים ובידיים על מנת להכות את היריב.
אגרוף תאילנדי נקרא המדע של שמונה האיברים , שבהם אנו משתמשים בהרמוניה על מנת להתקיף ולהגן. באגרוף תאילנדי יש שימוש נרחב במכות בירכיים ומרפקים.

מואי בוראן : היא אמונות לחימה שקדמה למואי תאי העכשווי , במואי בוראן בשונה מהמואי תאי יש שימוש ב 9 איברי גוף והאיבר הנוסף הוא הראש. השיטה פותחה על מנת להגן על ממלכת תאילנד הקדומה "סיאם". לוחמים במואי בוראן לובשים במקום
כפפות אגרוף,חבלי כותנה ששומרות על כפות הידיים ומחזקות את הידיים בעצירת בעיטות ומתן מכות. הזירה אינה תחומה אלא
הקרב מתבצע על מזרנים או פרקט. בעבר הרחוק היו הלוחמים טובלים את כפות ידיהם המלופפות בשרף עצים ומפזרים סביב
זכוכיות על מנת להגביר את הנזק לאויב. במואי בוראן מתקדמים על פי דרגות בשונה מחגורה הם מקבלים סרט על הזרוע מלבן
ועד אדום.

אגרוף קלאסי

ענף ספורט קדום בו שני מתמודדים מנסים להביס זה את זה בקרב אגרופים. באגרוף מודרני המתחרים חובשים כפפות מרופדות
(כפפות אגרוף) ומתחרים בתוך הזירה במסגרת חוקים מוגדרים היטב.

קרבות האגרוף היו חלק מהמשחקים האולימפים ביוון העתיקה.
הרומאים העניקו לאגרוף ממד נוסף המתאגרפים לבשו כפפות שנעוצות בהן מסמרים או שהוסיפו למתאגרף משקל עופרת יצוקה ופעמים רבות הייתה התחרות מסתיימת במוות.
בתחרויות רשמיות מתקיימים 15 סיבובים והקרב חייב להיות
מוכרע בין היריבים בעוד שבתחרויות ידידותיות תתכן גם תוצאת תיקו.באגרוף מותר לפגוע ביריב רק מעל לקו המותניים.

דניס הישרדות

"דניס הישרדות" הינה אמנות לחימה המשלבת בין כמה אמנויות לחימה קיימות: ג'ודו, קראטה קיוקושינקאי, איקידו, ג'יו ג'יטסו והגנה עצמית. שיטת לחימה זו פותחה על ידי דניס הנובר ומכונה על שמו.

בשנת 1983 הכירה ההתאחדות האירופאית לג'יו ג'יטסו בשיטה זו וזיכתה את דניס בתואר הכבוד של דוקטור לאומנויות לחימה. השיטה זכתה גם להכרה על ידי מנהל הספורט/אגף החינוך כשיטת אמנות הלחימה הרשמית של מדינת ישראל משנת 1991. בין היתר, זכתה גם להכרה מצד משרד החינוך, רשות הספורט, מכון וינגייט והפדרציה האירופאית לג'יו ג'יטסו.

השיטה מקנה ללומד אותה יכולת הגנה משופרת כנגד נשק קר וחם, מעניקה למתאמן יכולת התמודדת עם מצבי לחץ ומצבי סיכון. השיטה כוללת בתוכה, מלבד טכניקה, ערכים של כבוד, אמונה ומשמעת.

כטכניקה משולבת, השיטה כוללת בתוכה עשרות תרגילים מענפי אמנות הלחימה השונים, ביניהן מכות קראטה, הפלות, בריחים וחניקות מענף הג'ודו,בריחים וריתוקים מענף הג'יו ג'יטסו והגנה נגד נשק קר וחם. כמו בקראטה, הכללים לקרב אוסרים פגיעה בפנים ובראש באמצעות הידיים ומתירים בעיטות לפנים. רוב הקרבות מסתיימים בבעיטה כזו שמנטרלת את הנפגע ומזכה את היריב בנקודה שלמה - ניצחון בקרב.

קרב מגע ישראלי

קרב מגן ישראלי או ק.מ.י היא שיטת לחימה ישראלית, שמטרתה הגנה עצמית והתמודדות בקרב פנים אל פנים. השיטה פותחה מתוך שיטת קרב מגע על ידי אלי אביקזר ויוסדה רשמית בשנת 1989. לאביקזר היה חשוב ששם השיטה שפיתח יכיל את המילה "ישראל" מתוך רגשות ציוניים. זו גם הסיבה בשלה בחר מדי אימון בצבעי דגל הלאום לשיטה.

השיטה מבוססת על תנועות טבעיות של גוף האדם ומצטיינת בפשטותה, במהירותה וביעילותה. התרגילים והתנועות בק.מ.י מתמקדים בתנועה קצרה, המבוססת על פעולה אינסטינקטיבית וטבעית לאדם, ללא התמקדות בליטוש אסתטי של התנועה. בכך שונה ק.מ.י מאומנויות לחימה אחרות, אשר בהן ניתן דגש לתנועה שהיא תכליתית אך גם אסתטית המבוצעת בצורה מושלמת. לכן יש הגורסים כי אין זו אומנות לחימה, אלא "מקצוע לחימה" אשר אין בו כל יסוד אומנותי או רוחני. עם זאת, ניתן בק.מ.י דגש רב לחינוך לערכים, נימוס, כבוד לזולת והליכות, משמעת, אומץ לב ועצמאות.

הדגשת הפשטות נעשית מתוך מחשבה שתנועה טבעית ופשוטה הינה תנועה מהירה. השימוש בתנועה בסיסית ולא מסורבלת מאפשרת לכל אדם יכולת הגנה עצמית. אלי אביקזר תיאר את שיטתו במשפט "מינימום הגנה נגד מקסימום התקפה".
יסוד חשוב נוסף בק.מ.י הוא התכליתיות, ההחלטיות וההתקפיות. מתאמני ק.מ.י מחונכים להימנע מעימות אלים, ברם לפעול בתוקפנות רבה ובאומץ כאשר נקלעו לעימות. עקרון זה הוא שיצר דימוי מוטעה של שימוש מוגזם בכוח.
לקמ"י ארבעה עקרונות:

1. לא להיפגע
2. פעל לפי יכולתך, אך פעל נכון
3. השתמש בידע לפי הצורך
4. הדרך הפשוטה, שהיא הדרך הקצרה ביותר והמהירה ביותר

לשיטה שני חלקים: הגנה עצמית וקרב פנים אל פנים.
ההגנה העצמית היא התמודדות עם מצבי תקיפה סטנדרטיים. מעין "תרגילים" להגנה בפני התקפה מסוג מסוים. בין היתר נלמדים במסגרת השיטה תרגילי הגנה נגד מכות ובעיטות, היחלצות מלפיתה או חנק, הגנה בפני התקפה בנשק קר, התמודדות עם איום בנשק חם ועוד.
במסגרת ההגנה העצמית מחונכים המתאמנים גם לריסון עצמי, לזיהוי מוקדי אלימות והתרחקות מהם.
קרב הפנים אל פנים מתפתח במידה ותרגיל הגנה עצמית לא הסתיים בנטרול התוקף, ומהווה חלק משלים להגנה העצמית.
עמותת ק.מ.י אינה מקיימת תחרויות מכל סוג שהוא והשיטה אינה מוגדרת כמקצוע ספורט.

[wallash0t]

וואואואואואואוואואואואואואואואווא כל הכבודדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד דדדדדדדדדדדדדדדדד

ננת לי מידע על כמה דברים פה חוץ מה BJJ שידעתי הכל עליו !!!

תודה רבה

[saya]

וואו. ממש למדתי הרבה על אומנות ה"העתק הדבק".

[tomhil]

כל הכבוד אחי אבל טאקוונדו זה איגרוף בעיטה ודרך חיים/ דרך לשלמות לא דרל האגרוך והבעיטה

[uv10]

פאקקק השקעתה על הקונד פו!!!
אהבתי את האגדה הראשונה!!!

[saya]

כל הכבוד אחי אבל טאקוונדו זה איגרוף בעיטה ודרך חיים/ דרך לשלמות לא דרל האגרוך והבעיטה

"דו" ביפנית (לא יודע מה המשמעות בקוריאנית) זה "דרך" נטו. לא "הדרך לשלמות" ולא כלום. פשוט דרך.
לכן- דרך האגרוף והבעיטה.

[ImSomeOne]

אחלה העתק הדבק ללינקייה וחבל שלא נתת יותר פרטים על דניס הישרדות