סיכום על כל אל מהמיתולוגיה היוונית

[avihai1223]

טוב אין פה את כולם כי אין לי מקום לכולם מי שרוצה ששילח לי הודעה אני יביא לו את כולם תודה!

ארטמיס (דיאנה)

אחת האלות של תושבי איטליה הקדומים. במקורה הייתה דיאנה אלת האור, ההרים והחורשות. במשך הזמן החליפו אותה עם האלה היוונית ארטמיס, ורבים מהסיפורים הקשורים בארטמיס יוחסו לה.
היא נעשתה אלת הירח, הציד ומרחבי השדות על חיות הבר שבהם, ופטרוניתן של היולדות.
היא עצמה לא רצתה באהבה ובנישואין, והנימפות ששירתו אותה חויבו להישאר בתולות.
הנימפות היו מעין פיות של הטבע, העצים והנחלים.
ארטמיס הייתה אחותו התאומה של האל אפולו, ושניהם היו ילדיו של יופיטר (זאוס) מלך האלים.
ארטמיס הייתה מגינתם של העבדים, ויום חגה היה יום חופש וחג לעבדים.
באומנות הרומית צוירה בדרך כלל בדמות ציידת נושאת קשת ואשפת חיצים ומלווה בכלב ציד או בצבי.
ארטמיס הייתה הפטרונית של העיר ספרטה. סמלה הוא הלבנה.
חיות בר רבות מקודשות לה, בעיקר הצבי, וכן מקודש לה עץ הברוש. לכבודה גם נבנה מקדש ארטמיס באפסוס - אחד משבעת פלאי עולם.





אגדות על ארטמיס

ארטמיס יכלה להיות אכזרית ומטילת אימה, כפי שמראה הסיפור על העלם אקטיאון.
כשצד בחורש ראה במקרה את ארטמיס רוחצת בנהר.
ברוב זעמה הפכה אותו האלה לצבי, וכלביו שלו צדו אותו, שיסעוהו לגזרים וטרפו אותו.

ארטמיס נולדה יום אחד לפני אחיה אפולו. אימה ילדה אותה על אי בשם אורטיגיה. מיד לאחר שנולדה, עזרה ארטמיס לאימה לחצות את מדרגות הדלוס – מקום בו ילדה את אחיה אפולו. זה היה תחילתו של תפקידה החשוב: שומרת הילדים הצעירים והנשים בזמן לידה. בנוסף, נקראה גם אלת ה"דבר והיפוכו" – בזמן שעזרה לנשים בלידתן, הייתה יורה חיצים אשר גרמו לנשים מוות פתאומי. אחיה גם כן נקרא אל ה"דבר והיפוכו" – בזמן שגרם להבראה וריפוי אנשים, פיזר גם מחלות כמו צרעת, כינמת ומחלת פרקים.

ארטמיס הייתה קרובה לצדקה. בגיל צעיר (ברוב האגדות מדובר על גיל 3) ביקשה ארטמיס מאביה, האל הגדול – זאוס, להעניק לה חיי בתולה נצחית. כל חברותיה היו גם כן בתולות. ארטמיס שמרה על טוהרת גופה והענישה עונש נכבד כל גבר אשר לא כיבד אותה בכל צורה.
אגדה נוספת מספרת על אוריון, ענק וציד מוכשר. ישנן הרבה אגדות המספרות את מותו, אחת מהן מערבת את ארטמיס. מסופר כי ניסה לאנוס את האלה הבתולה אזי הרגה אותו עם קשת וחיצים. אגדה אחרת טוענת כי השימה עליו ועל כלבו עקרב אשר עקץ אותם למוות. אוריון הפך לתאורה בשמי הכוכבים וכלבו הפך לסיריוס: "כלב הכוכב". יש הטוענים כי העקרב כשעקץ את אוריון גרם לכך שאוריון ייהפך לעקרב לפני מותו – ובכך יצר את סקורפיון: "כוכב העקרב".
ארטמיס נרעשה כאשר נודע לה כי חברתה הנימפה, קליסטו, נתנה רשות לאביה, זאוס, לשדל אותה. האגדה מספרת כי זאוס הופיע בלילה לקליסטו מחופש לארטמיס בעצמה – קליסטו כמובן לא הרגישה בהבדל ונתנה לו לעשות בשלו. לאחר שהרתה, ילדה את ארקס ובכך נודע לארטמיס הסיפור. ארטמיס לא ויתרה לקליסטו על ששגתה והפכה אותה לדוב. ואז ירתה בה והרגה אותה. כמו אוריון – שלחה אותה ארטמיס השמיימה ובכך נהפכה לדובה הגדולה (או דוב הקוטב).

ארוס (קופידון)

אל האהבה – אמור אצל הרומאים – שנוצר על פי הסיודוס בעת ובעונה אחת עם האדמה טארטארוס מן הכאוס. ארוס מתואר במיתולוגיה היוונית כתינוק או ילד שמנמן ומכונף, הנושא קשת ואשפת חיצים. רגש האהבה היה מתעורר בכל אדם שנפגע מחיציו של ארוס. לארוס שני אחים נוספים: פותוס והימרוס הדומים לו חיצונית ונראים כתינוקות מכונפים. שלישיית התינוקות המכונפים נקראת ארוטס. הם מלווים את אלת האהבה אפרודיטה בכל אשר היא הולכת, ומסמלים את האהבה והתשוקה.




אגדה על ארוס ופסיכה

המיתוס המפורט ביותר הקשור לארוס הוא אודות אהבתו לבת התמותה פסיכה. פסיכה הייתה נערה כה יפה, עד שאפרודיטה בעצמה החלה לקנא בה. האלה שלחה את בנה ארוס לשלוח חיצי אהבה בפסיכה ולגרום לה להתאהב בגבר מכוער. ארוס כה הוקסם מיופייה של פסיכה, עד שהתבלבל ונפגע מחיציו שלו.
ארוס החל לבלות את הלילות עם פסיכה, אך אסר עליה לראות את פניו. פסיכה הסקרנית התייעצה עם אחיותיה הגדולות ואלו דרבנו אותה להדליק נר בחשכה ולהציץ בפני אהובה כשהוא נם את שנתו. כשהדליקה פסיכה את הנר, הבינה מיד מי שוכב לצידה. לרוע המזל התעורר ארוס מטיפת שעווה שנטפה מן הנר, ונטש את הנערה. פסיכה עברה תלאות רבות, ביניהן מכשולים רבים שהציבה כנגדה אפרודיטה, כמו המשימה למיין כמה טונות של גרעינים וקטניות בן לילה. פסיכה צלחה את המשימות השונות ולבסוף הצליחה להתאחד מחדש עם ארוס. בסופו של דבר התרצתה אפרודיטה ואף הפכה אותה לבת אלמוות. פירוש שמה של פסיכה הוא נפש, ולכן מהווים ארוס ופסיכה את השילוב המושלם בין אהבת גוף לאהבת נפש.
קרידיט לאתר ביס רוממה להכל!!

[avihai1223]

אתנה (מינרוה)

אלה יוונית - אלת החכמה והמלחמה, שמה הרומאי היה מינרוה. העוף של אתנה, הינשוף, נחשב לסמל החוכמה.

לפי האגדה קפצה אתנה מראשו של זאוס, מלך האלים. בצורה מוזרה זו כבר הגיעה למלוא קומתה והייתה לבושה מדי קרב.

היא הייתה אלת המלחמה הצודקת וההוגנת, ובזה נבדלה מארס שהיה אל כל המלחמות, הצודקות, והלא צודקות. במלחמה בין היוונים והטרויאנים היא עמדה לצדם של היוונים.

בשריונה היה חרוט ראשה של המדוזה, ששערותיה נחשים, (שהאלה עזרה לפרסיאוס להרגה.)
על אף עוצמתה, תוארה אתנה בפסלים עתיקים כבעלת פנים עדינים ומהורהרים.
היא אהבה את השלום יותר מן המלחמה והייתה אלת החכמה, הטוויה והאריגה, החקלאות והמלאכה.

גם היא וגם פוסידון תבעו לעצמם אפוטרופסות על מחוז אטיקה שביוון. האלים החליטו, כי המחוז יינתן לזה שיעניק את המתנה היעילה ביותר לבני האדם. פוסידון הכה באדמה בקלשונו וסוס זינק מתוכה. אתנה תקעה את חניתה באדמה ועץ זית קפץ מתוכה. פסקו האלים, כי עץ הזית הוא המתנה הטובה ביותר. על כן קבלה אתנה את המחוז, ועיר המחוז נקראה אתונה - על שמה.

גם באתונה וגם ברומא הוקמו מקדשים לכבודה והוצבו פסלים שלה. פרים ופרות הועלו לה לקורבן.




אגדות על אתנה

האגדה מספרת שיום אחד הרגיש זאוס מלך האלים, כאב ראש איום. הוא ישב על כס מלכותו ונאנח בקול. "מה יש לך?" שאל אותו בנו הפייסטוס, אל הנפחים. "הראש שלי מתפוצץ" ענה זאוס "אני משתגע מכאבים!". "בטח מתבשל לך שם, איזשהו רעיון חשוב" אמר הפייסטוס. "תכף יצא הרעיון החוצה ותרגיש יותר טוב". הפייסטוס הלך וזאוס חיכה זמן רב אך שום רעיון לא עלה במוחו.
להפך, ראשו כאב כל-כך עד שלא הצליח לחשוב על שום דבר. "אני לא יכול יותר! אני יוצא מדעתי!" צעק זאוס. כל האלים החלו להתרוצץ סביבו; הרה אשתו - נופפה על פניו במניפת נוצות הטווס שלה, אפרודיטה ליטפה בעדינות את שערו, פוסידון, אל הים, הניח על מצחו אצות ירוקות והאדס, שבממלכת השאול שלו שכנו כל אבני החן, נפנף מולו מטוטלת עם אבן קריסטל. "יש לאבן הזאת השפעה מצוינת על המצב הנפשי" התעקש האדס, אך המטוטלת רק גרמה לזאוס פזילה איומה. "נמאס לי! אני לא יכול יותר!" צעק מלך האלים. הוא זינק מכיסאו, הטיח את מטוטלת הקריסטל ארצה, העיף את האצות מהחלון, ושאג: "הפייסטוס!!!!" חלק מסלעי האולימפוס רעדו וכמה מהם אף נתקו ממקומם והידרדרו מן האולימפוס מטה, לעולם בני-האדם. "הפייסטוס, בוא הנה מיד!!!", שאג זאוס. לא עבר רגע ואל הנפחים התייצב מולו, קורנס הברזל שלו עודנו מוחזק בידו: "קראת לי אבא?" שאל בבהלה. "כאן" שאג זאוס, והצביע בידו אל מצחו. הפייסטוס כיווץ את גבותיו השחורות במבוכה "מה כאן?"
"תרביץ כאן, אתה לא מבין מה שאומרים לך?!" צרח זאוס ונעץ את אצבעו במצחו כאילו רצה לקדוח בו חור. "תרביץ כבר!!!". הפייסטוס נבהל מאוד מהרעיון. "להרביץ לזאוס? בפטיש?! על הראש?! זאת חייבת להיות טעות!". אבל זאת לא הייתה טעות והפייסטוס הבין שאם לא יציית לאביו צפוי לו גורל רע ומר. הוא הניף את הקורנס העצום בשתי ידיו והנחית אותו בדיוק במרכז מצחו של זאוס. אפרודיטה השמיעה צרחה איומה, רגליה של הרה כשלו, ופוסידון והאדס עצמו את עיניהם כדי לא לראות את המחזה הנורא. אבל ההפסד היה כולו שלהם, כי מה שקרה היה אדיר ונפלא עד מאוד. מתוך מצחו המבוקע של זאוס זינקה לה אלה גבוהה ומרשימה, לבושה בשריון נוצץ וחמושה בחנית ארוכה. היא נעמדה לצד כיסאו של זאוס, זקפה את ראשה שהיה מכוסה בקסדת זהב בוהקת וליטפה את הינשוף שעמד על כתפה. "שלום לכם" אמרה בקול בוטח, "אני היא אתנה". "היא בטח אלת המלחמה" לחש פוסידון להאדס.
"תראה איזה שריון זהב יש לה, תראה את הקסדה". "ואולי היא אלת החכמה?" שאל אותו האדס. "לא ראית איך יצאה ישר מראשו של זאוס?". "הייתי מסתפקת בשמחה בתפקיד של אלת החכמה" אמרה אתנה, "אך לצערי, העולם מלא טיפשים והם נורא אוהבים להילחם. אם לא אדאג לנצח אותם בשדה הקרב, הם עוד עלולים להשתלט אל העולם. לכן לא נותר לי אלא להיות גם אלת החכמה והמלחמה יחד!"
"איזו בת! איזו בת" מלמל זאוס ומישש את מצחו "אני כנראה באמת אל גדול אם יוצאים לי רעיונות כאלה מהראש".

ובכן זה היה סיפור לידתה של אתנה, אתנה הייתה לאלה גדולה וחשובה.

הנסיכה ארכנה אהבה לארוג שטיחים ולרקום על בדים. הנסיכה ארכנה גם אהבה מאוד לשבח את עצמה. "אין בעולם אורגת מוכשרת כמוני!" הייתה אומרת שוב ושוב, "אפילו את אתנה הייתי מנצחת אם רק הייתה מוכנה להתחרות נגדי!". כששמעה זאת האלה אתנה, היא התרגזה מאוד והחליטה ללמד את הנסיכה לקח. היא התחפשה לאישה זקנה, ניגשה אל ארכנה ואמרה לה: "היזהרי ביתי, לא כדאי לך להתגרות באלים". "שתקי סבתא, אני לא מפחדת מהאלים. להפך זאת אתנה שמפחדת ממני!!". "מפחדת?!" תמהה הזקנה, "הרי אתנה המציאה את החוט והמחט . היא זאת שלימדה את בנות האדם איך לטוות חוטים מצמר ואיך לארוג שטיחים על נול גדול, איך לתפור ואיך לרקום – מה פתאום שתפחד מנסיכה בת תמותה?". "האלים תמיד חושבים שהם יותר טובים בכל דבר, אבל אני טובה מאתנה באריגה וברקמה והיא פוחדת שכולם יגלו זאת" השיבה ארכנה. "די, יש גבול לחוצפה!!!", רעמה הזקנה ובין רגע הפכה צורתה והייתה לאלה מפוארת וכבירה. קסדת הזהב נצצה על ראשה, ינשוף הקסמים ישב על כתפה ומולה ניצב לו נול אריגה מזהב. "אז מה את אומרת עכשיו, את רוצה עדיין להתחרות או שהתחרטת?" שאלה אתנה. "אני לא התחרטתי!" השיבה הנסיכה באומץ, "קדימה, אני מוכנה להתחיל ברגע זה".
כל אנשי הארמון התאספו לחזות בתחרות. גם פשוטי העם באו בהמוניהם והציצו דרך החלונות. ידיה של ארכנה פיזזו על הנול שלה. הלוך ושוב רצה מחט העץ בין החוטים ויצרה למול עני הצופים תמונה מרהיבה.
התמונה הייתה על אירופה, נערה שזאוס התאהב בה. הוא התחפש לפר, הרכיב את אירופה על גבו ורכב איתה אל לב הים. שם שכנע אותה להיות אהובתו. גלי הים בשטיח של ארכנה היו כחולים ונוצצים, שערה השחור של אירופה התנופף והתבדר ברוח עד שהתחשק ללטף אותו, והפר היה כל-כך אמיתי שילדה אחת מהקהל לחשה לאמה: "נדמה לי ששמעתי אותו עושה 'מו' ". ארכנה שמעה את הלחישה וחייכה לעצמה חיוך של ניצחון. גם אתנה שמעה את הלחישה אך לא הנידה עפעף. היא ארגה בשקט ובביטחון תמונה שונה לגמרי. תמונתה תיארה את המשפט בינה לבין פוסידון, אל הים.
שנים רבות קודם לכן הם רבו מי משניהם יהיה האל של העיר אתונה. לבסוף עלו לאולימפוס וביקשו מהאלים האחרים לשפוט ביניהם ולהחליט. ראשון דיבר פוסידון: "רק בזכותי אתונה עשירה וחזקה כל-כך. אני הוא זה שלימד את האתונאים לבנות אוניות סוחר גדולות, אני הוא שמעלה את הדגים ברשתותיהם ורק אני מרגיע את הים בזמן שצי המלחמה של אתונה יוצא לקרב". "שטויות" התרגזה אתנה. "איך אפשר להלחם אם אין מה לאכול! אני לימדתי את האתונאים לנטוע עצי פרי, אני לימדתי אותם לסחוט שמן מזיתים ואני הפכתי אותם מרועים עניים ורעבים לאיכרים עשירים ושבעים. אז מה פתאום שיתפללו עכשיו לאל הים?!" על השטיח שטוותה אתנה נראו כל אלי האולימפוס מתווכחים מי הוא הצודק מבין השניים - פוסידון או אתנה. הציור היה אומנם יפה ומדויק אך משעמם במקצת. אתנה ארגה אותו בצבעים דהויים וחסרי ברק, וכל האלים נראו עייפים ומנומנמים. "ארכנה הולכת לנצח!" התלחשו האנשים "אתנה תפסיד". באותו רגע לקחת אתנה חוט זהב ובאצבעותיה הקלות, רקמה על השטיח הגדול, פרפר. רק פרפר זהב קטן שריחף באוויר, בין עלי הזית שעל ראשי האלים. לפתע התעוררה התמונה כולה לחיים! הקהל עצר את נשמתו, והאנשים שהציצו דרך החלונות, חדלו להתלחש והתבוננו מוקסמים בפרפר הקטן ששינה את התמונה כולה. הצופים הבינו שאתנה ניצחה במשפט שלה נגד פוסידון וגם בתחרות נגד הנסיכה ארכנה. הנסיכה רצתה למות מרוב בושה. היא לקחה חוט כסף דק ותלתה עצמה מתקרת האולם. עוד רגע ולא נשבה בה רוח חיים אך משניצחה אתנה חזרו אליה רגשי הרחמים ולכן לא רצתה במותה של הנסיכה ארכנה. במבט אחד הפכה אותה לעכביש קטן ואפור. העכביש נתלה על חוט הכסף הדק ונעלם בתקרת העץ הגבוהה.
מאז ועד היום, משתלשלים העכבישים מתקרות הבתים, נאחזים בכורי הכסף שלהם וטווים רשתות דקות ועדינות, כרקמותיה היפות והמקסימות של הנסיכה ארכנה.

[avihai1223]

אטלס

אטלס היה אחד האלים. בגלל שהוא היה הבן של הטיטאן הפייסטוס, הוא לחם לצד הטיטאנים במלחמה עם האלים על הר האולימפוס. זאוס השולט על האלים ובני האדם העניש אותו לשאת את השמיים והארץ על כתפיו. אטלס הפך לאבן בגלל פרסאוס בעזרת ראשה של מדוזה אשר מסופר כי מבט אחד בעינייה הופך אדם חי לאבן.


האגדה מספרת כי אטלס קיבל נבואה מהאורקל שבן אדם יביא למותו ולכן אטלס לא נתן לאף בן אדם להיפגש איתו. יום אחד בא הגיבור פרסאוס אל אטלס וביקש מזון ולינה. אטלס כמובן לא הסכים (כי פרסאוס היה אדם) וכנקמה כיוון פרסאוס את ראש מדוזה אל אטלס. המקום בו מסופר שאטלס הפך לאבן הוא הרי האטלס הממוקמים באפריקה. אטלס ידוע גם כמלך אטלנטיס. בנותיו של אטלס היו הנימפות אשר שמרו על המטע של הרה (התפוחים על פי הסיפור נותנים חיי אלמוות למי שיאכל אותם) במיתולוגיה היוונית. אטלס היה אחד האלים, כיום אטלס הוא ספר מפות.



אכילס

אכילס היה בנם של נימפת הים תטיס, ופלאוס, מלך המירמידונים בפְתִיה (דרום-מזרח תסליה). זאוס ופוסידון אמרו לתטיס, שבנה עתיד להיות גדול מאביו. לפי האגדה, תטיס, שידעה כי חיי בנה בסכנה, טבלה את אכילס התינוק במימי הסטיקס, כדי שגופו יתחשל כפלדה ויהיה חסין לפגיעות. על פי אותה אגדה, חששו האלים מקיומו של כוח בלתי ניתן לפגיעה, ועל כן גרמו לתטיס לשכוח להרטיב את עקב התינוק בו החזיקה כשהכניסה אותו למים. על פי גרסה אחרת לסיפור, תטיס זרקה את בנה התינוק לאש כדי לחסן אותו מפניה, אבל אביו הוציאו משם. אגדות אלו הן ככל הנראה ממקור מאוחר יחסית, שכן אצל הומרוס אכילס אינו מתואר כבלתי-פגיע, ואפילו מצוין במפורש מקרה של פציעתו בקרב. כשגדל, נשלח ללמוד אצל הקנטאור כיירון.


אפרודיטה (ונוס)

אפרודיטה היא אלת היופי ואהבה.
אפרודיטה היא בתם של זאוס ודיוני, נולדה מקצף הגלים. לפי סיפורים, אומרים שאפרודיטה היא הכי יפה מבין כל הנשים והאלות ולא תהיה יפה כמוה. סמליה הם: עץ הדס, ורד, יונה, צדף, גלי הים, קופידונים, שער ארוך. אפרודיטה היא אימו של קופידון אל האהבה והייתה נשואה להרבה אלים וגברים אנושיים, או שהייתה מאוהבת באלים ובגברים. לדוגמה: הייתה נשואה לאל הנפחים המכוער הפייסטוס, הייתה מאוהבת באל ארס והייתה נשואה ומאוהבת בעוד רבים.

כתבו: יעל קליין, שני קמינקר ונעמה אברהם
תשס"ח


אפרודיטה או אפרודיטי (Αφροδίτη) הייתה אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית. היא אחת מתריסר האלים האולימפיים, האלוהויות העליונות והמרכזיות של יוון העתיקה. קיימות מספר גרסאות לגבי הולדתה של אפרודיטה, ככל הנראה מפני שהיא אינה יוונית, אלא מזרח-תיכונית, תלתה או טתיס, אלת הים. על פי הומרוס, היא בתם של זאוס מלך האלים ודיונה, המהות הנקבית של זאוס. על פי הסיודוס היא נולדה מקצף שנוצר על הגלים לאחר שסירס הטיטן כרונוס את אביו אורנוס והשליך את איברי המין שלו לים, ליד האי קפריסין או בסביבות קיתריה. זאוס, אביה של אפרודיטה השיא אותה לאל הנפחים המכוער הפייסטוס בתמורה לכך שישחרר את הרה ממלכודת שטמן לה. אפרודיטה לא הייתה אשה נאמנה להפייסטוס, והמיתולוגיה היוונית שופעת בסיפורים על מאהביה האלים ובני התמותה.
מאהבה המפורסם יותר של אפרודיטה הוא אל המלחמה ארס. באמנות היוונית אפשר לראות ציורים רבים של הזוג. מאהב מפורסם נוסף של האלה הוא אדוניס. פולחן אפרודיטה ככל הנראה הגיע ליוון דרך קפריסין שם נקראה בשם קייפריס, ומכאן גם המיתוסים אודות לידה מקצף הגלים ליד האי. רוב החוקרים מאמינים כי האלה קייפריס קדומה אף יותר וקשורה לעישתר המסופוטומית ולעשתורת הפניקית. לפי התלמוד (מסכת עבודה זרה פרק שלישי) היו מעמידים פסלים שלה בבתי מרחצאות, גם בארץ ישראל.
רוב המיתוסים אודות אפרודיטה הם משלים על אהבה, רומנטיקה, ומיניות. אפרודיטה מייצגת מיניות ואהבה חסרת גבולות, שאינה מתחשבת במוסכמות. היא מסייעת לכל מי שחש אהבת אמת או תשוקת אמת, ומענישה את המזלזלים באהבתם של אחרים. לאפרודיטה פמליה מלכותית, הכוללת את ילדיה המכונפים ארוס פותוס והימרוס,בתה פייתו אלת השכנועים.

[avihai1223]

אורפיאוס

היו היה ביוון העתיקה משורר ומנגן בשם אורפיאוס.
הוא היה בנם של אפולו ומוזה קליופה. אפולו נתן לאורפיאוס נבל (לירה) מיוחד. לנבל הזה שבעה מיתרים כנגד שבעה כוכבי הלכת שהיו ידועים אז, ושני צדדיה מסמלים את היחס בין שמים לארץ. המוזות לימדו אותו לנגן בנבל.
אומנותו של אורפיאוס הייתה כל כך חזקה שלא רק אנשים הקשיבו לו גם האלים וגם הטבע. הוא הקסים את כל החיות, הרגיע את הים. נגינתו עשתה שלווה. כאשר אורפיאוס רצה שימלאו את בקשתו הוא שר וניגן וכולם מילאו את בקשותיו.



אגדה על אורפיאוס

הארגונאוטים (חבורת הגיבורים שהשתתפו במסע החיפוש של יאסון אחר גיזת הזהב בספינה ארגו) צרפו אליהם אותו במסעם כדי שישקיט בשירתו את גלי הים ויחזק את רוחם של הספנים בשובו נשא אורפיאוס לאישה את הנימפה אורידיקה, אותה אהב אהבה עזה. בשעה שהיא נסה מפני גבר זר שניסה לרדוף אחריה בשדה, דרכה מבלי משים על נחש ארסי שהכישהּ, ומתה. אורפיאוס, בעודו ממתין לה ביום חתונתו, קיבל מפי שליח את ההודעה המרה. הוא סירב להתנחם וחדל לשיר. בהחליטו לחפשה הגיע אל השאול, ופגש את כארון, הספן המעביר את המתים מעולם החיים אל עולם המתים. הוא ריכך את ליבו בשירתו הענוגה, והוא הניח לו לעבור את נהר הסטיקס. את קרברוס, הכלב התלת ראשי ששומר על הכניסה לשאול הוא הרדים בנגינתו. רוחות הרפאים בשאול הוקסמו משירתו, ושליטי השאול, האדס ופרספונה, העניקו לו חסד חד-פעמי - הוא יוכל להחזיר את רעייתו אל ארץ החיים בתנאי שילך לפניה כל הזמן, ולא יסב את ראשו אליה, עד צאתם מהשאול. אורפיאוס לא התאפק והציץ בפניה של אהובתו, הן מפני הגעגועים, והן משום שאולי לא באמת האמין בחסד שנטו לו. וברגע שראה אותה, היא נמוגה כעשן, והוא איבדה לעד.

האדס

האדס היה אל השאול ושליט המתים במיתולוגיה היוונית, אחד משניים עשר האלים האולימפיים. בקרב הרומאים הוא נודע בשם פלוטו.
ביוון העתיקה השם "האדס" התייחס בתחילה רק לאל השאול, אך בהמשך הוא החל לשמש גם כשמה של ממלכת המתים, משכנו של האל. ממלכה זו כללה בתחומיה מספר מדורים, לרבות שדות האליסיום (המקבילים לגן עדן) וטרטרוס (המקביל לגיהנום).
האדס שלט על ממלכת המתים בקפדנות ובעוצמה. הוא אסר על נתיניו לעזוב את השאול, ואם מישהו ניסה להמרות את ציוויו זה האדס היה רוגז ומגרשו בחזרה למקומו עם מטהו. כן חמתו של האדס הייתה בוערת בו להשחית אם מישהו ניסה לשלול ממנו את קורבנותיו - נפשות המתים - השייכים לו על-פי החוק והצדק. אף על פי שהאדס לא איפשר למתים לעזוב את השאול, הוא התיר למספר אנשים חיים, כולם גיבורים ואנשי שם, לבוא אל תחומי ממלכתו. ואכן, המיתוסים מספרים שהרקולס, אודיסאוס, איניאס (והסיבילה שנלוותה אליו), אורפאוס ותזאוס שהו זמן-מה בעולם התחתון, אך אף אחד מהם לא נהנה ממה שראו עיניו שם.
האדס השליט את אדנותו על ממלכתו בעזרתן של מספר דמויות מעוררות אימה, דוגמת כארון, מפעיל המעבורת שהיה אחראי על העברתן של הנשמות המתות את הנהר אכרון; תנטוס, התגלמות המוות; היפנוס, התגלמות השינה, וכלב הציד המפלצתי קרברוס, שומר השאול.
על אף היותו אל אולימפי האדס העביר את רוב זמנו בממלכתו אשר מתחת לפני האדמה, יחד עם אשתו פרספונה, עוזריו הדמוניים ורוחות המתים. סיבה אפשרית לכך היא סלידתם של האלים ממנו ומאורחות חייו. גם בני האדם לא חיבבו אותו, והוא נחשב לאחד מהאלים האולימפיים הפחות אהודים. האדס הצטייר כאל קר וחסר רגש שאינו מרבה בגילויי רחמים וחמלה, אך עם זאת גם כאל צודק. הרוחות היחידות שנענשו וסבלו היו אלה שפגעו באלים, דוגמת סיזיפוס שניסה להערים על האדס וטנטלוס שפשע כנגד כל האלים. כמו כן, האדס נודע גם כלוחם עז ותקיף בשדה הקרב, שהוכיח את אכזריותו ועזותו במלחמות הטיטאנים כנגד האלים האולימפיים.
כיוון שהאדס היה שליט השאול, הוא הפך להיות מזוהה עם המוות, ולכן בני האדם נחרדו מדמותו ומשמו, אך, למעשה, האדס לא היה המוות עצמו - תנטוס, כאמור, היה התגלמות המוות.
האדס תואר יושב על כס מלוכה מעץ הובנה, ומחזיק בידיו שרביט מלכות. על פי רוב, שרביט זה תואר כמזלג עצום בעל שתי שיניים, שבעיתות כעס ומשבר שימש גם ככלי הנשק של האדס, בדומה לקלשונו של פוסידון. סמלו המוכר ביותר הוא קסדה מכושפת, שהוענקה לו על-ידי הקיקלופים, ושהפכה את כל מי שחבשהּ להיות בלתי נראה. פעמים מספר השאיל האדס את הקסדה הזו לאלים ולבני אדם, בין היתר לשליח האלים הרמס ולגיבור היווני פרסאוס. בין סמליו הידועים של האדס ניתן למנות גם את מרכבתו הנוראה הרתומה לארבעה סוסים שחורים כפחם, שזרעה אימה בלבבות אלו שחזו בה; את מפתחות השאול ואת הכלב התלת-ראשי קרברוס. הצמחים המקודשים לו היו הנרקיס והברוש.




הרקולס

הרקולס הוא בנם של האל זאוס(ראש האלים היוונים), ובת התמותה אלקמני (אשת אמפטיריון).
אחד מהמפורסמים שבגיבוריה האגדיים של יוון העתיקה, אשר לחם בשם האלים האולימפיים (שנים-עשר האלים הראשיים השולטים בעולם. הם נקראים כך, משום שמשכנם ממוקם על הר האולימפוס, הגבוה שבהרי יוון) כנגד כוחות השאול (לעולם שמתחת לאדמה, לתהליכים האדמתיים שהם הענקת חיים, פריון, מוות וגם לתהליכים בטבע כחילופי עונות השנה, פריחה וקמילה).
משמעות השם הראקלס הוא "תהילת הרה"(היא מלכת האולימפוס, אשתו ואחותו של זאוס, ראש האלים). השם "הרקולס" הוא הגרסה הרומית לשם. פולחן הרקולס היה נהוג הן בתרבות היוונית והן בתרבות הרומית.
בזכות מוצאו מזאוס היה בעל חוזק על אנושי. הרקולס מתואר לעתים קרובות כאדם החזק ביותר בעולם, אולם יחד עם זו כאדם פזיז, שלא חושב קדימה, ולעתים לא מצליח לשלוט בזעמו ובכוחו האדירים.
האלה הרה, אשתו של זאוס, הידועה באגדות היווניות כאישה נוטרת טינה ונקמנית, שנאה את הרקולס מיום היוולדו בגלל בגידתו של זאוס שהובילה ללידתו. היא רדפה את הרקולס כל ימי חייו, ורבות מהאגדות על הרקולס מתוארות על רקע זה.




אגדות על הרקולס

כבר בהיותו תינוק שלחה הרה שני נחשים כדי להרגו בעריסתו. למשמע הקולות שנשמעו מן חדר הילדים, נזעקו הוריו אל החדר. הם גילו את הרקולס, שכבר אז ניחן בכוח בלתי מצוי, צוחק ובידיו שני נחשים חנוקים (בגרסה אחרת, החזיק אותם לאחר שריצץ את גולגולתם), בעוד אחיו צורח מפחד.

מסופר שאת מורו לנגינה לינוס הרג בשוגג בעת זעמו בעזרת נבלו, כאשר זה דרש ממנו להקפיד על שעות הנגינה שלו. אמפיטריאון חשש שתקריות מסוג זה יישנו ולכן שלח את בנו לחיות בין הרועים.

עמודי הרקולס, הידועים בתור מצרי גיברלטר קרויים על שמו.

האל הרקולס והפיוס עם הרה - עם הגעתו למשכן האלים נתקבל בהערצה ובהערכה על ידי שאר האלים, התפייס עם הרה והתחתן עם בתה הבה, אלת הנעורים, והפך לפטרון החלשים. אתרי פולחן ומקדשים רבים נבנו לכבודו, בהם הוא מוצג כגיבור שרירי, עוטה ראש אריה ומחזיק אלה.

[avihai1223]

מידאס

מידאס, היה מלך פסיונס, עיר בפריגיה שבאסיה הקטנה, הידוע בעיקר מהאגדות על מגע הזהב של מידאס.




אגדה על המלך מידאס ומגע הזהב

כהמלך מידס אהב שלושה דברים:אורחים מיוחדים,סיפורים מרתקים וזהב טהור ונוצץ.אם תעה אדם בדרך והגיע במקרה לארמונו,היה מידס מזמין אותו מיד פנימה ומגיש לו ארוחת מלכים.אחר כך היה יוצא עם האורח לגן הורדים שלו,מושיב אותו על כורסת שיש נוחה ומבקש לשמוע סיפור.
פעם התארח בארמונו של מידס איש זקן ומוזר.האיש סיפר סיפורים יפים ומצחיקים מאוד,ובין סיפור לסיפור רקד והשתולל כמו ילד.מידס התבונן באיש במבוכה ולבסוף שאל:"תגיד,מה אתה?זקן או תינוק?"
במקום לענות,סיפר לו האיש סיפור:"אי שם,בקצה העולם,צומחים שני עצי פרי מופלאים.מי שאוכל מן העץ הראשון נעשה יותר ויותר צעיר,ובסוף חוזר להיות תינוק.מי שאוכל מן העץ השני נעשה יותר ויותר זקן,ובסוף מת.
ואני אכלתי מן העץ ה..."האיש השתתק פתאום ומידס קיפץ בכיסאו מרוב סקרנות:"נו,נו,תמשיך!"
"אני אכלתי מן העץ הראשון וגם מן העץ השני!לכן אני נראה כמו זקן ומתנהג כמו תינוק!"
שניהם פרצו בצחוק ומידס מזג לאורח שלו כוס יין אדום."תשתה,תשתה",אמר בהתלהבות."תרטיב את הגרון ותמשיך לספר לי עוד סיפורים כאלה".
אחרי לילה שלם של יין וסיפורים,קם הזקן-התינוק להמשיך בדרכו.
"ארחת אותי יפה מאוד",אמר למידס" אני אספר על כך לאל דיוניסוס.הוא חבר שלי.להתראות."האיש צחקק לעצמו ונעלם לתוך היער הסמוך.
לא עבר רגע אחד ובמקום הופיע דיוניסוס,אל היין" נהגת בנדיבות רבה עם ידידי",
הוא אמר למידס,"עכשיו אהיה אני נדיב כלפיך.תביע משאלה,כל משאלה,ואני אמלא אותה" המלך מידס,שמאז ומעולם אהב אורחים,סיפורים וזהב,ענה מיד:
"אורחים-מגיעים לכאן המון.סיפורים-שמעתי כל הלילה.מה נשאר?זהב!אם כך,
הייתי רוצה שכל מה שאגע בו,יהפוך לזהב".
"בקשתך תתמלא!" ענה לו דיוניסוס."מרגע זה,כל מה שתיגע בו-יהפוך מיד לזהב.אתה לא מתחרט,נכון?" שאל דיוניסוס.
"מה פתאום?" אמר מידס שבדמיונו כבר היה האיש העשיר ביותר בעולם.
הוא חיכה בקוצר רוח עד שגלימתו של דיוניסוס תעלם ביער,ואז הושיט בזהירות
אצבעו ונגע בשולחן השיש שניצב על הדשא.בן רגע הפך השיש לזהב!הוא נגע בכד הפרחים שעל השולחן,וגם הוא הפך לזהב.יחד עם כל הפרחים שבתוכו.
וכך נעשה זהב כל דבר שקיבל מגע ישיר עם מידס.מידס אהב זאת מאוד והאושר עשה אותו לרעב.מיד ציווה על משרתיו להביא לו משהו לאכול.
מיהרו המשרתים והביאו לו את ארוחת הצהריים החביבה עליו:אטריות.
המלך גלגל את האטריות במזלגו אך ברגע שהכניס אותן לפיו,הן הפכו לזהב.
מידס מיד נטל בידו כוס יין כדי לשטוף את הטעם הדוחה שדומה למסמרי ברזל חלודים.אך רק טפטף היין על לשונו וכבר הפך לטיפות מוצקות של זהב.
"המשחק הזה מתחיל לעצבן" רטן המלך וקם מן השולחן.הוא הלך אל גנו היפיפה והרהר בקול:"קודם לכן הייתי די עשיר ודי שבע.עכשיו אני מאוד עשיר אבל גם רעב.חבל שלא ביקשתי מדיוניסוס משהו אחר.מה אעשה עכשיו?"
למלך מידס היתה בת.נסיכה צעירה יפה וחכמה.מידס,שהיה כה נחוץ בעצה ובעזרה,בקש מביתו החכמה שתעזור לו.יצאה בת המלך את הגן והנה הוא כולו מזהב,משוכות הורדים הריחניות הפכו גדרות של זהב,וכל שאר הגן-גם כן הכול זהב."איזה יופי" קראה הילדה ורצה את אביה."אתה עשית את כל זה?"
"כן" התגאה המלך ופשט את ידיו לחבק את בתו.
אך איזה אסון!רק נגע בקצה שמלתה,וכבר קפאה הנסיכה במקומה והיתה לפסל זהב דומם."מה עשיתי?!"קרא מידס באימה."את בתי האהובה הפכתי לפסל.
הצילו!"
איש מאנשי הארמון לא ידע איך לעזור למלך האומלל.הם כבר הבינו שכל מי שיגע במלך יהפוך בעצמו לפסל זהב,ולכן העדיפו להסתכל עליו מרחוק.
"איזה טיפש מטופש אני" לחש מידס בייאוש."
ואז,לפתע פתאום,חזר והופיע לפניו דיוניסוס,אל היין.מידס זינק ממקומו ופנה אל דיוניסוס:"ראה מה עשיתי.הפכתי את בתי לפסל זהב.איני צריך את הזהב הזה.
אנא החזר לי את חיבוקה החם והמתוק של בתי האהובה".
ראה דיוניסוס שהמלך מתחרט על חמדנותו,והסיר מעלי את קסם הזהב.
מידס חיבק את בתו,נשם את ריחם הטוב של הורדים וחיזק את רוחו בכמה לגימות של יין אדום.
תזאוס

תזאוס היה בנה של נסיכת ממלכה קטנה בדרום יוון.
בהיותו בן 16 אמו סיפרה לו על אביו שהיה שליטה של ממלכה גדולה ורבת עוצמה בשל העובדה שתזאוס חי עד אז עם אמו וסבו והיה בטוח שהיה צאצא של אחד האלים.
תזאוס היה צריך לעמוד במבחן שהכין לו אביו, למצוא את החרב שטמן באדמה והניח עליה אבן גדולה וכבדה וציפה שתזאוס יתמודד עם משקלה הרב.
לאחר שתזאוס עמד במבחן בהצלחה, הוא החליט לצאת לפגוש את אביו אגאוס מלך אתונה.
למרות התראותיה של אמו החליט לצאת למסע דרך היבשה, כשדרך זו הייתה מלאת סכנות בשל השודדים והרוצחים שארבו בדרך, אך הוא התגבר על הסכנות ורכש לעצמו מוניטין של גיבור.
כשהגיע תזאוס לאתונה הוזמן לארמונו של אביו שלא ידע שזהו בו האבוד.
מדאה אשת המלך חשה שתזאוס הוא בנו של המלך וחששה שיאים על מעמדו של בנה כיורש אתונה. מדאה שכנעה את המלך שתזאוס חתר תחתיו ומעוניין בכתרו ועל כן החליטו השנים להרעילו.
כשראה אביו את החרב שביד תזאוס הבין שזהו בנו ושפך את כוס היין המורעלת.
לאחר מכן תזאוס הוכרז כיורש העצר של אתונה.




אגדה על תזאוס

בתקופה זו הקריבו צעירים למינוטאור שהיה כבן אנוש גבוה באופן קיצוני שרירי ורב עוצמה. גופו מכוסה בפרווה מדובללת ויש לו ראש של פר. המינוטאור מתנשא לגובה 2.1 מ' ושוקל מעל 300 ק"ג. עיניו האפלות בוהקות בהבזק של זעם פראי. מינוטאורים הם יצורים חזקים וטריטוריאליים במידה קיצונית, לרוב נתקלים בהם במבוכים תת-קרקעיים רחבי-ידיים. המינוטאורים אינם נבונים אך בעלי יכולת לוגית בשילוב עם עורמתו הטבעית והאינסטינקטים החייתיים שלו, מאפשרים לו למצוא את דרכו בקלות דרך מערכות המנהרות המסובכות ביותר, יכולת שמשמשת אותו היטב בעת שהוא צד, מענה ובסופו של דבר משמיד את אלו הפולשים לשטחו.
תזאוס החליט לצאת להרוג את המינוטאור ולשחרר את עמו מהעונש הנורה.
כשהגיעו לכרתים התאהבה בו אריאנה ביתו של מינוס. היא הגישה לו פקעת חוטים ממתכנן המבוך, והוראה לו לקשור את הפקעת אל דלת המבול ולגלגל אותה אחריו כך שאחרי שיהרוג את המינוטאור יוכל למצוא את הדרך חזרה בקלות.
תזאוס פעל על פי הוראותיה של הריאדנה ומצא את המינוטאור בעודו ישן וחבט בו עד מוות, ולאחר מכן יצא מהמבוך ובשר לצעירים שהסכנה חלפה והם חייבים לברוח מכרתים ולהינצל.
דיוניסוס (בכחוס)

האגדה היוונית מספרת על דיוניסוס (בכחוס) שהיה בנם של זאוס, ראש האלים, ובת מלך העיר תבאיי. הוא ניצל מנקמתה של הרה, אשתו הקנאית של זאוס, נדד בארצות רבות, ולבסוף הוכר כאחד משניים עשר אלי האולימפוס. בכול מקום שעבר בו לימד בכחוס את האנשים את נטיעת הגפנים וייצור היין והפיץ את פולחנו. מי שהתנגד לו הומת, או נענש קשות בידי חסידיו.
הטקסים לכבוד דיוניסוס התגבשו ביוון החל במאה השביעית לפנה"ס. בטקסים אלו היו מגיעות להתלהבות ולשיכרון חושים. אחרי כן התמתנו הטקסים וקיבלו צורה של תהלוכות חוגגים. יש הסבורים, שמן התהלוכות והשירים ששרו בהן התפתח התיאטרון היווני.
הרומאים חגגו את חג ה"בכחנליה" לכבודו של בכחוס בתהלוכות שבהן מותר היה לאנשים לפרוק כול עול, לשמוח ולהתהולל, ועד היום מציינת המילה "בכחנליה" הוללות או התפרעות של שיכורים.




אגדה על דיוניסוס

נולד בכחוס בתבאיי, והיה בנם של זאוס וסמלה (בת מלך תבאיי). סמלה מאוד רצתה לראות את זאוס, וביקשה ממנו שיתגלה בפניה, כאשר עשה זאת בצורת ברק, היא נהרגה.
זאוס הצליח להציל את בכחוס התינוק מן האש, והחביא אותו בתוך ירכו. שם בכחוס נשאר כמעט עד תום גידולו (עד שהפסיק לינוק-בערך 8 חודשים). ואז בכחוס נולד בשנית-מחדש, ונלקח בידי הרמס (שליח האלים ושליט הרוחות), אל הנימפות של ניסה בכדי לגדלו.
כאשר בכחוס התבגר וגדל, החלו אנשים בארצו לעבוד לו בטקסים פראים ביותר: גברים ונשים (אך בעיקר נשים) רקדו ורצו על פני הגבעות עד שהביאו עצמם למן טירוף. אז היו קורעים לגזרים חיות גדולות (כמו שוורים) ואוכלים את בשרם הנא. האנשים שלא התנהגו בצורה כזו חשבו שרוח האל נכנסה בהם, וקראו להם על שמו: לגברים קראו-בכחים, ולנשים-בכחות. שם התואר בקכנלי, שכיום משתמשים בו לעיתים משמעו- "שיכור" או "הולל".
כמה מן הסיפורים על בכחוס מתארים אותו נודד בעולם ונוטע גפנים כדי להפיץ את פולחנו ואת גידול הגפן בין בני-האדם. בנדודיו, התלוו אליו חסידים עליזים (מי שמאמין בו). כל מי שקידמו אותו במאור פנים קיבל את מתנת הגפן, אך מי שלא , קיבל עונשים נוראים!